עבודת האל לשמה הוא מושג דתי שמבדיל בין שני סוגי עבודה דתית. אדם שעובד את האל מתוך ציפייה לקבל שכר נקרא עובד שלא לשמה. מי שעובד את האל ומתייחס לכך כמטרה בפני עצמה נקרא עובד לשמה.
במאה ה-19 סוציולוגים ראו את הדת כהתפתחות משלב לשלב: פטישיזם (אמונה בחפצים בעלי כוח), פוליתאיזם (אמונה בהרבה אלים) ולבסוף מונותאיזם (אמונה באל אחד). לפי גישה זו, דתות עתיקות היו בעיקר תגובתיות לפחדים ולרצונות של האדם. האדם ראה אסונות טבע כהבעת זעם של האלים, ולכן ביצע פעולות כמו הקורבה או תפילה כדי לרצותם. כלומר, עבודת האל הייתה בדרך כלל לא לשמה.
חלק מהחוקרים רואים בגישה אחרת: היהדות כאנטיתזה לאליליות. לפי דעה זו, רעיון ה'לשמה' הוא חידוש דתי שהבדיל את היהדות מהאמונות הקדומות.
ניצנים לרעיון זה מופיעים בתנ"ך, במיוחד בספרות החכמה, קהלת, איוב ומשלי. חז"ל מדגישים את מעלת העובד לשמה ובהמשך התלמוד הרעיון חוזר רבות. הרמב"ם הדגיש במיוחד את חשיבות האמונה לשמה. יש הסבורים שהרמב"ם הושפע מרעיונות אריסטוטליים, שמהם נובעת ההבחנה בין "פראקסיס", מעשה שנעשה למען מטרה אחרת, לבין "פואזיס", מעשה שנעשה לשמו.
בימינו דן בנושא גם ישעיהו ליבוביץ.
החכמים אפשרו התחלה של קיום מצוות כדי לקבל שכר, אבל ראו בכך אמצעי חינוכי. הכוונה היא שבעזרת התרגלות למעשה ייווצר הרגל מוסרי. הרמב"ם תומך ברעיון זה ומציגו כדרך לחנך את הלבבות. הרעיון דומה למה שאריסטו כתב, וגם לשיטות ביהביוריסטיות בחינוך (ביתאוהוויוריזם, פסיכולוגיה של התנהגות).
בתלמוד מופיעות שתי גישות לגבי הלא לשמה: גישה שלילית שמבקרת את העוסק שלא לשמה, וגישה שמקווה שהלא לשמה יהפוך ללשמה. בעלי התוספות הבהירו שיש שני סוגים של לא לשמה: א) לא לשמה שפשוט נובע מטעמים כמו כבוד או כסף, והוא עלול להביא לשמה; ב) לא לשמה של כוונות רעות, למשל להשפיל אחרים, והסוג הזה נחשב פסול ומזיק. מבחינה מעשית יש דרגות שונות בכוונה בעבודת האל.
עבודת האל לשמה אומרת שהאדם עושה מעשה דתי כי זו המטרה שלו. אם אדם עושה מעשה כדי לקבל משהו, זה נקרא לא לשמה.
מחשבות ישנות חשבו שהאמונות התחילו מפחדים ורצונות. אנשים ראו אסונות כזעם של האלים. הם עשו קורבנות ותפילות כדי להשיג טובים. לכן אמונות ראשונות היו בדרך כלל לא לשמה. יש חוקרים שאומרים שהיהדות שונה ושהיא הדגישה עבודה לשמה.
הרעיון נמצא בתנ"ך, למשל בספרי הקודש של החכמה. בתלמוד מדברים הרבה על העובד לשמה. הרמב"ם, חכם גדול, אמר שעבודה לשמה חשובה. גם אריסטו, פילוסוף יווני, דיבר על מעשים שעושים לשם עצמם.
חכמים אמרו שאפשר להתחיל לקיים מצוות בשביל שכר. זה מקובל כדי ללמוד ולהתרגל. אחר כך המעשים יהפכו לטבע. הרמב"ם חשב שזה דרך טובה לחינוך.
יש שני סוגים של לא לשמה. יש לא לשמה שנובע מרצון לקבל כבוד או כסף. סוג כזה יכול להפוך ללשמה. ויש לא לשמה שנעשה בגלל קנאה או שרוצה לפגוע, והוא רע ומבזה את המעשה.
תגובות גולשים