עיירת פיתוח

"עיירת פיתוח" הוא מונח לציונות של שנות ה-50. הוא תיאר יישובים עירוניים שנבנו בפריפריה כדי לפזר את האוכלוסייה היהודית. רובם הוקמו בגליל ובנגב. תושבי העיירות היו פעמים רבות עולים חדשים, רבים מהם ממדינות האסלאם ומהמזרח התיכון.


עם קום המדינה הגיעו מאות אלפי עולים. רוב היהודים התרכזו אז בתל אביב, ירושלים וחיפה. הביקוש למגורים ולתעסוקה היה גדול, והמדינה חששה מריכוז יתר במרכז. לכן חיפשו פתרון לפיזור האוכלוסייה ולמקום מגורים זול ומהיר לעולים.


בשנת 1951 הוצגה תוכנית שרון. התוכנית קבעה לפזר את האוכלוסייה ביישובים בכל הארץ. כך הוקמו עיירות פיתוח, רעיון שנברא בהשראת מדיניות האירופית של "העיר החדשה" (New Town). אבל בעיירות הפיתוח בישראל היה דגש חזק על קליטת עולים והגברת הנוכחות באזורים חשובים מבחינה ביטחונית.


עולים נשלחו ישירות לעיירות הפיתוח או קודם למעברות. מעברה הוא מחנה מעבר זמני למען קליטת עולים. במהלך שנות ה-50 נשלחו גרעינים של עשרות משפחות להוות בסיס ליישוב. מבצע "מהאנייה לכפר" (1954) היה צעד ששלח עולים ישירות לעיירות והצליח יותר מקודמיו.

דוגמות בולטות הן קריית שמונה, כרמיאל ובית שמש. חלק מהעיירות הורחבו וקיבלו מעמד עירוני. שטחי שיפוט של חלק מהעיירות היו גדולים מאוד, לעיתים גבוהים משטחי ערים ותיקות.


אוכלוסיית עיירות הפיתוח הורכבה ברובה מעולי מדינות האסלאם, לכ־70% מכלל תושביהן. ב-1951 עמד חלקם מכלל האוכלוסייה היהודית על כ-7.5%. במפקד 1961 נרשמו כ-273,322 תושבים בעיירות אלו. ב-1964 עמד חלקם על כ־16% מכלל האוכלוסייה היהודית.


ברוב העיירות היתה אבטלה גבוהה, במיוחד בתחילת הדרך. העולים סופקו כוח עבודה לחקלאות, אך העיירות לא תמיד הפכו למרכזים עם שירותים ותעסוקה מספקת. הממשלה תמכה בהקמת מפעלים ובבתי קולנוע, אך יש שהוזנחו.

מערכת החינוך סבלה ממחסור במורים ובתשתיות. הבדל ברמת ההשכלה השפיע על אפשרויות התעסוקה ועל מעגלי העוני. דוח מבקר המדינה מ-1999 ציין פערים בחינוך ובתוצאות הבגרות בעיירות אלה.


עיירות הפיתוח נבנו לעתים במהירות, בחומרים זולים ובשיכונים צפופים. רבן מהעיירות הפכו למרכזים של אוכלוסיות מוחלשות. בעיות עיקריות כללו עוני, אבטלה, הזנחה ממשלתית וניכור חברתי. בחלק מהמקרים נוצרו תחושות של ריחוק וחריגות ביחס למרכז.


בסיקור תקשורתי מופיע לעתים דימוי סטריאוטיפי של הפריפריה כמקום בעייתי. בקולנוע ובספרות העיירות מוצגות לעתים כמקומות עוני, נחשלות או "אחרים". ההצגה הזו חיזקה תחושות של שוליות.


בחלק מהעיירות חל צמיחה והן הפכו לערים מנוהלות. בגל העלייה של שנות ה-90, עם התפרקות ברית המועצות, הוקלטו עולים רבים נוספים. יכולות הקליטה של ישראל השתפרו מאז שנות ה-50, והגישה כלפי העולים השתנתה לעבר קליטה ישירה.

בשנת 1984 זכה מפעל עיירות הפיתוח בפרס ישראל על תרומתו. בחקיקה, חוק ערי ואזורי פיתוח שאושר ב-1988 נועד לעודד פיתוח ותמריצים, אך החוק כמעט לא הופעל בגלל התנגדויות ועלות תקציבית, ולבסוף בוטל.


בשנות האלפיים נערכו סקרים ומחקרים של הכנסת והן הצביעו על נתונים עדכניים לגבי מצב הערים הפיתוחיות. רוב המאפיינים שהוזכרו בהיסטוריה משפיעים גם על מצבן של חלק מהעיירות בעשורים הבאים.

עיירת פיתוח היא עיר קטנה שנבנתה בשנות ה-50 בפריפריה. הפריפריה היא אזור רחוק ממרכזי הערים. העיירות נועדו לתת בית לעולים חדשים.


לאחר הקמת המדינה הגיעו המון עולים. המדינה רצתה שלא כל האנשים יתגוררו רק בתל אביב ובירושלים. לכן הקימו עיירות חדשות בגליל ובנגב.


תוכנית שנקראה "תוכנית שרון" הציעה לפזר את האוכלוסייה. חלק מהבתים נבנו מהר ובחומרים זולים. לכן היו בעיות של תשתיות, אבטלה וחינוך. מעברה היא מחנה מעבר שבו גרו עולים עד שמצאו להם בית קבוע.


בשנות ה-50 נשלחו עולים ישר לעיירות. מבצע "מהאנייה לכפר" של 1954 שלח עולים לעיירות והצליח. רבים מתושבי העיירות באו ממדינות האסלאם.


חלק מהעיירות גדלו והפכו לערים. בשנות ה-90 הגיע גל עלייה גדול מברית המועצות. אז היה קל יותר לקלוט ולסדר מגורים.


התקשורת והקולנוע לעתים הציגו את העיירות כמקומות קשים. זה חיזק את תחושת המרחק מהמרכז.