עינויים הם מעשים שבהם גורמים בכוונה לסבל עז לאדם. הסבל יכול להיות פיזי (כאב בגוף) או נפשי (לחץ וירידה בכבוד). מניעי העינויים כוללים נקמה, ענישה, הפעלת לחץ לקבל הודאה או מידע, ולעיתים גם סאדיזם, הנאה מסבל הזולת.
בעבר עינויים היו נפוצים בתרבויות רבות. שיטות קשות שימשו להעניש או להרתיע. מהמאה ה-17 החלה תנועה מתגברת שמתנגדת לעינויים. רעיונות כמו זכויות האדם והנאורות סייעו לשנות את הדעה הציבורית.
בימי הביניים בתי משפט השתמשו לעתים בעינויים במהלך החקירה. העינויים לעתים בוצעו בסתר, וההוצאות להורג הוצגו לציבור.
במאה ה-17 ואילך הקהילה האירופית החלה להקטין את השימוש בעינויים. מדינות כמו שוודיה ופרוסיה ביטלו אותם במהלך המאות ה-18 וה-19. אנשי מחשבה כמו צ'זארה בקאריה וולטר קראו לגינוי השיטות האכזריות.
כיום איסור על עינויים הוא נורמה במשפט הבינלאומי. נהוג לראות עינויים כפגיעה בכבוד האדם. אמנות בין-לאומיות כמו אמנת ז'נבה והאמנה נגד עינויים (CAT) אוסרות על השימוש באמצעים כאלה. עם זאת, עדיין יש מדינות שמפרות את האיסור לעתים.
דוגמה בולטת היא מתקני כליאה כמו גואנטנמו, שבו דווח על שימוש בשיטות עינויים. ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי אינטרנשיונל פועלים לחשיפת ההפרות ולמניעתן.
עינויים יכולים לכלול לחץ פיזי, חשיפה לתנאים קשים ופגיעה נפשית. עינויים פסיכולוגיים הם הפעלת לחץ נפשי קיצוני, על ידי השפלה, איומים והפחדה. מטרת העינויים לעיתים היא להשיג הודאה או מידע.
ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (1948) קבעה כי אסור לעבור עינויים. האמנה נגד עינויים (CAT) נכנסה לתוקף ב-1987, וישראל אשררה אותה ב-1991. ראיות שהושגו בעינויים אינן קבילות בבתי משפט.
השב"כ השתמש מעת לעת בשיטות קשות במקרים של "פצצה מתקתקת", מצב של סכנה מידית. ועדת לנדוי (1987) התירה שימוש בלחץ פיזי "מידתית" בנסיבות חריגות. ב-1999 בג"ץ פסל שיטות כגון "טלטולים", שיטה שבה קושרים ומטלטלים את הנחקר.
היו פרשות שניהלו מחלוקת ציבורית, למשל פרשת דומא (2015) שבה אושרה לראשונה הפעלת נוהל "פצצה מתקתקת" נגד יהודים, ופרשת מעצרו ופציעתו של סאמר ערביד (2019) שבה נחקרו חוקרי השב"כ. חלק מהתיקים נסגרו מסיבות ראייתיות.
הוועד הציבורי נגד עינויים הוקם ב-1990 ותמך בעתירות לבג"ץ נגד שיטות חקירה אלימות. ארגוני זכויות אדם מתעדים הפרות ומפעילים לחץ לשינוי. תהליך שיקום קורבנות כולל טיפול רפואי, פסיכולוגי וחברתי. המועצה הבינלאומית לשיקום קורבנות עינויים (IRCT) היא גוף שפועל בתחום. דוגמה אישית לשיקום היא ג'ון מקיין, שעבר שיקום אחרי שנענה בשבי מלחמה.
בסקר BBC מ-2006 ב-25 מדינות, 29% תמכו בעינויים בתנאים מסוימים. בישראל האחוזים היו גבוהים יותר: 43% תמכו בשימוש בעינויים במקרה של סכנה לחיי אדם, ו-48% תמכו בחקיקה האוסרת עינויים. בקרב יהודים נמצא יחס תמיכה גבוה יותר מאשר בקרב המוסלמים בסקר זה.
עינויים הם כשמישהו גורם בכוונה לכאב חזק לאדם אחר. הכאב יכול להיות בגוף או ברגשות.
פעם אנשים השתמשו בעינויים לעתים תכופות. עם הזמן רעיונות על זכויות האדם גרמו לכך שזה פחות מקובל.
באותם ימים בתי משפט השתמשו בעינויים לחקירות. ההוצאות להורג הפכו לפעמים להראות מכלל הציבור.
מאות רבות אחרי זה מדינות התחילו לאסור עינויים. אנשים כמו פילוסופים דרשו להפסיק את השיטות האכזריות.
כיום רוב המדינות חותמות על חוקים שאוסרים עינויים. עם זאת עדיין יש מקרים של הפרת החוק, וארגונים כמו אמנסטי אינטרנשיונל עובדים לחשוף זאת.
עינויים כוללים פגיעה בגוף ובנפש כדי להוציא מידע. יש גם עינויים נפשיים שמטרתם להשפיל ולפחד אנשים.
המדינה דנה בשימוש באמצעים קשים במקרים של סכנה מיידית. ועדת לנדוי דיברה על "לחץ מתון". ב-1999 בית המשפט אסר שיטה שנקראת "טלטולים".
קמו קבוצות שמבררות ומאבקות נגד עינויים. יש גם מרכזים שעוזרים לקורבנות להחלים. דוגמה אישית ידועה היא החזרה לחיים של ג'ון מקיין אחרי שעבר עינויים כששירת בצבא.
בסקר עולמי רבים אמרו שהם מסכימים לעינויים רק במקרים מסוכנים. בישראל חלק מהאנשים תמכו בשימוש בעינויים במצבים מסוימים, וחלק קראו לאסור אותם.
תגובות גולשים