עליית החסידים

עליית החסידים או עליית תלמידי הבעל שם טוב היא סדרת עליות של חסידים ועמם לְאֶרֶץ ישראל מאז 1747. רבים מהעולים היו קשורים לרבי ישראל בעל שם טוב. העלייה הבולטת ביותר הגיעה בשנת 1777 (ה'תקל"ז): שיירה גדולה בראשות רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקליסק, תלמידים של המגיד ממזריטש (המנהיג הראשי שאחרי הבעל שם טוב). השיירה כללה כ־300 איש, כשזה היה בערך 5% מכלל יהודי הארץ אז.

כבר בשנות ה‑1740 והשנים שלפניה עלו פרטים וקבוצות חסידים והתגוררו בעיקר בגליל, בצפת ובטבריה. כמה דמויות מוקדמות שהוזכרו הן רבי אברהם גרשון מקיטוב, שהתיישב תחילה בחברון ואז בירושלים והצטרף לישיבת המקובלים "בית אל", ורבי נחמן מהורדנקא שעלה לזמן קצר וחזר. בשנת 1775, 1776 עלתה קבוצה מאורגנת קטנה של תלמידי הבעש"ט, אך ההיסטוריונים מחשיבים בדרך כלל את עליית 1777 כעלייה החסידית המרכזית.

שיירת 1777 יצאה מבלארוס/ליטא בראשות ר' מנחם מנדל ור' אברהם מקאליסק. חלק מהמשתתפים הצטרפו לדרך בדרכם לארץ. לפני ההפלגה טבעה אחת הספינות ליד חצי־האי קרים; מתוך 83 נוסעים ניצלו רק כ־30. בתקופה זו עלו גם קבוצות נוספות, למשל עולים מצפון אפריקה שהתיישבו בגליל.

החסידים התיישבו בעיקר בצפת, בטבריה וביישובים בגליל. המתנגדים לחסידות מאירופה שלחו כתבי חרם שכללו גם הלחץ המקומי נגדם. יחד עם זאת, למרות המחלוקות, קהילות גולה של המתנגדים שלחו לעיתים כספים ותמיכה לעולים. בשל מגפות וקשיים הועתקו חלק מהחסידים מצפת לטבריה וב־1785 לפקיעין, שם לא הייתה המגפה.

בחסידות קרלין ובחסידות חב"ד היו מן הראשונים להתבסס בארץ. רבי שניאור זלמן מלאדי (אדמו"ר הזקן) נסע עם חלק מהשיירה, אך שוכנע להישאר בליטא כדי להנהיג שם את החסידים. לאחר פטירת ר' מנחם ב־1787 הונהגה הקבוצה בידי ר' אברהם מקליסק עד 1810. משך השנים הגיעו עולים נוספים מרוסיה, פולין ואוקראינה, ודמויות בולטות כגון נכדו של הבעל שם טוב רבי נחמן מברסלב ביקרו בארץ לזמן קצר.

מלחמות נפוליאון בשנות ה‑1790 העיקו על העלייה לארץ. בשנת 1801 נרשמה מחלוקת רעיונית בין ר' אברהם מקליסק ור' שניאור זלמן, שהובילה חלק מהחסידים לטבריה ולעתים לחברון, שם התחזקה קהילת חב"ד. לאורך התקופה נמשכה פעילות של שליחים מהארץ לגולה, שאספו כספים ותיעדו את מצב היישוב החסידי.

עליית החסידים הייתה סדרת עליות של חסידים לארץ ישראל מאז 1747. חסידים (תלמידים של הרבי) הגיעו בקבוצות וביחידים. השיירה הגדולה נעה ב־1777. היא הונהגה על ידי רבי מנחם מוויטבסק ורבי אברהם מקאליסק. השיירה כללה כ־300 איש. חלק גדול מהעולים הגיעו לצפת ולטבריה, שני ערים בגליל.

בשנות ה‑1740 עלו חסידים בודדים וקבוצות קטנות והתגוררו בצפת ובטבריה. כמה ראשים חסידיים ניסו להתיישב וגם לבקר בירושלים וחברון.

בשנת 1777 עלתה שיירה גדולה. אחת הספינות טבעה ליד חצי־האי קרים. מתוך 83 נוסעים ניצלו כ־30. יחד עם העולים החסידים הגיעו גם יהודים מצפון אפריקה.

החסידים חיו בצפת, בטבריה ובכפרים בגליל. היו מחלוקות עם המתנגדים (אנשים שלא הסכימו עם דרך החסידות). למרות המחלוקות, באו גם כספים ועזרה מחו"ל. בגלל מגפות חלק מהחסידים עברו לפקיעין. בחסידות חב"ד וחסידות קרלין היו עולים חשובים. מלחמות נפוליאון פגעו ביכולת לעלות לארץ. בהמשך התפתחו קהילות חסידיות כמו זו בחברון.