עָנָן הוא ריכוז של טיפות מים זעירות או גבישי קרח מיקרוסקופיים. טיפות אלו נוצרות כאשר אדי מים מתעבים על גרעיני התעבות (גרגירי אבק וחלקיקים באוויר).
השמש מחממת את הים ומקורות מים אחרים, וזו גורמת להתאדות. האדים עולים לגובה, ובמפגשם עם אירוסולים (גרגירי אבק וחלקיקים) הם מתעבים לטיפות ולקיסרי קרח. כדי שענן יהפוך לענן שמוריד גשם דרוש גם טריגר מכני, העלאה חזקה של אוויר כלפי מעלה. דוגמה לכך היא שקע ברומטרי מעל הים התיכון בחורף, שמסביר רבות מימי הגשם בעונה.
בטיפות בענן מתרחשים התנגשות והתלכדות, מה שגורם לטיפות לגדול. יעילות התהליך תלויה בגודל יחסי הטיפות, בריכוז שלהן ובטורבולנציה (תזוזת אוויר מבולגנת). במרכז ענן נפוצים זרמי אוויר עולים, ובצדדים יש בדרך כלל זרמים יורדים. טיפות שעולות עלולות לקפוא ולהפוך לגראופל או לברד. כשהחלקיקים הקפואים יורדים הם יכולים להישרט ולהמס חזרה לטיפות.
חיי הענן מסתיימים כאשר כל הטיפות והקרח נופלים כמשקעים, או כאשר הענן מגיע לאזור יבש והטיפות מתאדות.
עננים נוצרים גם כשאוויר לח נתקל בהר ומועלה כלפי מעלה. האוויר מתקרר, הלחות מתעבת והענן נוצר, זה נקרא עננות אורוגרפית.
עננים גבוהים יכולים להכיל מים נוזליים גם בטמפרטורות נמוכות מאוד, עד כ־-38 מעלות צלזיוס. מים זעירים מתנהגים שונה ממאגרי מים גדולים, ולכן הם נשארים נוזליים בטמפרטורות נמוכות. באזורי עננים ערימתיים מתחילה הקפאה סביב -10 מעלות. קיפאון דורש גרעיני קיפאון, בדומה לגרעיני התעבות לשלב הנוזלי. בהימצאות קרח בטווח טמפרטורות מסוים מתרחש תהליך ברגרון, שבו גבישי הקרח זוכים ליתרון בגדילה על פני טיפות המים.
עננים במצב פאזה מעורבת (טיפות וקרח יחד) מפתחים מטען חשמלי כתוצאה מהתנגשויות בין החלקיקים. כאשר המטען חזק מספיק מתרחשת פריקת חשמל שנקראת ברק. יש ברקים בין ענן לקרקע, בין עננים ובתוך ענן אחד. קיימים גם ברקים שעולים לשכבות העליונות של האטמוספירה, ונקראים שדוני ברקים.
קלאסית ממיינים עננים לפי שלוש רמות גובה: נמוכים, בינוניים וגבוהים. בשילוב עם צורתם (ערמתי = קומולוס, שכבתי = סטרטוס, גבוה = צירוס) נוצר השם המקובל של הענן. למשל: קומולונימבוס הוא ענן נמוך וערמתי שמוריד משקעים (ענן סוער וגשמי), צירוס הוא ענן גבוה, ונימבוסטרטוס הוא ענן שכבתי שמוריד גשם.
המילה 'ענן' מופיעה בשפות עתיקות כמו אכדית, ארמית וערבית. במקרא מופיעה המילה כ־90 פעמים, וברוב אינה מוגדרת רק כתופעה של גשם. לכן תפיסת הענן במקרא שונה במקצת מההבנה המדעית המודרנית.
ענן הוא קבוצה של טיפות מים קטנות או גבישים של קרח. טיפות אלו נוצרות כאשר אדי מים נדבקים לגרגירי אבק.
הים מתחמם והשמש גורמת למים להתאדות. האדים עולים, נתקעים על אבק והופכים לטיפות. כדי שירד גשם צריך אוויר לעלות חזק למעלה. בטיפות שמתנגשות זו בזו הן מתחברות וגדלות. כשהן גדולות הן נופלות כגשם.
חלק מהטיפות עולות גבוה וקופאות. הם יכולים להפוך לברד. כשענן נכנס לאזור יבש, הטיפות מתאדות והענן נעלם.
כאשר אוויר לח פוגש הר, הוא עולה ומתקרר. הלחות מתעבה ויוצרות ענן על ההר.
בחלקים גבוהים מאוד של הענן מים יכולים להיות נוזליים גם כשהם מאוד קרים. כדי שמים יקפאו צריך חלקיק מיוחד שנקרא גרעין קיפאון. כשקרח נוצר הוא יכול לגדול במהירות יותר מטיפות.
כאשר בענן יש גם טיפות וגם קרח, הוא יכול להצטבר במטען חשמלי. כשיש יותר מדי מטען, מופיע ברק. ברק יכול להיות בין עננים, בתוך ענן או בין ענן לקרקע.
יש עננים נמוכים, בינוניים וגבוהים. השם של ענן משלב את גובהו וצורתו. דוגמה: קומולוס הוא ענן ערמתי, קומולונימבוס מביא גשם חזק, וצירוס נמצא גבוה בשמיים.
המילה ענן הופיעה גם בשפות עתיקות ובמקרא. במקרא היא נזכרת כ־90 פעמים, אך לא תמיד מדברת על גשם.
תגובות גולשים