עצמאות לבנון

תקופת קבלת העצמאות בלבנון חשפה מאבק על כוח בין עדות שונות. הצרפתים קבעו "מפתח עדתי", חלוקה של מושבים ומשרות לפי עדות, שהעמיק את המתח בין נוצרים, מוסלמים ודרוזים.

הצרפתים מינו מנהלים ופתחו מערכת חלוקה פוליטית שנועדה לשמור איזון בין העדות. ב-1943 בוטל סעיף בחוקה שקבע שהנשיא ימנה שליש מהפרלמנט. הוחלט על חלוקה של 30 מושבים לנוצרים ו-25 למוסלמים ולדרוזים מתוך 55, יחס שנשמר ברוב השנים עד להסכם טאיף של 1989.

בבחירות של 1943 ניצחו כוחות התומכים בעצמאות. הממשלה והנשיא שינו סעיפים שהקשרו את לבנון למנדט הצרפתי. בין המפלגות נוצרה "האמנה הלאומית", הסכמה בין נוצרים ומוסלמים לקבל גבולות לבנון ולשמור על המפתח העדתי. המתח עם צרפת הוביל לעצירות של מנהיגים ולבסוף לשחרורם בעקבות לחץ בריטי. ב-22 בנובמבר 1943 חוקית עצמאות לבנון נחגגה.

לאחר העצמאות החלו שיעים להגר מבדרום לביירות. שיעור הילודה וההגירה שינו את היחסים הדמוגרפיים, והמרונים איבדו בהדרגה את יתרונם. ירידה זו יחד עם חוסר ביטחון הביאו ליצירת תנועות ופוליטיקה עדתית ולהתארגנות מיליציונית, קבוצות חמושות לא ממשלתיות שהוקמו על בסיס עדתי.

ב-1948 ברחו פלסטינים ללבנון ונבנו מחנות פליטים בקרבת הערים. המדינה נקטה מדיניות של התעלמות חלקית מצרכיהם, מחשש לפגיעה באיזון העדתי ובשימוש פוליטי בהם. עד 1958 לא השפיעו הפליטים מהותית, אך בשנים הבאות הם הפכו כוח משפיע שתרם להקמת מיליציות נוספות.

בשנות ה-50 התחזקו תנועות פרו-ערביות ושמאליות, ובראשן דמויות כמו כמאל ג'ונבלאט. מחלוקות פנימיות וניסיונות הפיכה חשפו את חולשת המדינה. חוסר אמון הדדי בין עדות הוביל להתגייסויות חדשות ולחיבור של כוחות אופוזיציה תחת "חזית לאומית".

ב-1958 התלקחה מריבת פוליטית שגרמה למלחמת אזרחים. הצדדים התרכזו סביב סוגיית הארכת כהונת הנשיא והמאבק בין גישות פרו-מערביות לפרו-נאצריסטיות (נאצריזם, אידאולוגיה ערבית לאומית שהשפיעה אז). ארצות הברית שלחה כוחות, והמצב הוסדר לבסוף על ידי פשרה פוליטית.

ב-1958 נבחר גנרל פואד שהאב לנשיא. הוא חיזק את השלטון בעזרת המודיעין הצבאי וניסה לפתח אזורים שיעיים. חלק משירותי המודיעין גם נטלו חלק בפוליטיקה והכינו קבוצות צעירות של עימות עתידי. עם זאת נעשו צעדים לשילוב השיעים במערכת.

ב־1967 הוקמה רשמית המועצה האיסלאמית השיעית. מוסא א־צדר נבחר למנהיג דתי ועשה פעולות חברתיות ופוליטיות. הוא ארגן שביתות והפגנות לטובת השיעים, והפך לדמות מרכזית בשיח הציבורי. בשנות ה-70 השיעים התחברו יותר לפעילות פוליטית ולגופים כמו אש"ף.

לאחר שנות ה-60 חלה החלשות של השלטון המרכזי. התבססות הפלסטינים בדרום, על בסיסי אש"ף, והעלייה במספר המליציות הגבירו את המתחים. אירועים אלימים בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, וכן הגירת פלסטינים מירדן ב-1970, הגבירו את החיכוך בין הקבוצות. המתחים הללו התפרצו בראשית 1975 והובילו למלחמת האזרחים המשמעותית שהחלה אז.

בלבנון אחרי העצמאות היו מאבקים בין קבוצות דתיות. הצרפתים קבעו חלוקה של מושבים לפי עדות. זה נקרא "מפתח עדתי".

ב-1943 קבעו שיש 55 מושבים בפרלמנט. 30 מהם לנוצרים ו-25 למוסלמים ולדרוזים. זה גרם למתחים בין הקבוצות.

באותן בחירות ניצחו תומכי העצמאות. נוצרים ומוסלמים הסכימו על כמה כללים בשם "האמנה הלאומית" (הסכמה בין קבוצות). הצרפתים עצרו מנהיגים אך שחררו אותם לאחר לחץ בינלאומי.

רבים מהשיעים עברו לביירות, הבירה. מרונים רבים היגרו החוצה. בגלל חוסר ביטחון נוצרו "מיליציות", קבוצות חמושות לא של הממשלה.

בשנת 1948 הגיעו פלסטינים ללבנון. הם גרו במחנות פליטים ליד הערים. המדינה לא פתרה את כל הבעיות שלהם, כדי לא לשבש את האיזון הפנימי.

בשנות ה-50 וה-60 גדלו המתח והחל חילוק בין תומכי מדינות ערב לתומכי המערב. ב-1958 פרצה מלחמה פנימית קטנה. ארצות הברית שלחה חיילים לעזור.

מוסא א-צדר היה מנהיג דתי שיעי. הוא ארגן מחאות ועזר לשיעים לבקש זכויות. התנועה שלו השפיעה על הפוליטיקה בשנות ה-70.

המצב החמיר עם פעילות פלסטינית ושאלות על אדמות ודיג. ב-1975 פרצה עימותים גדולים שהפכו למלחמת אזרחים רחבה.