ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות

הוועד הערבי העליון היה ההנהגה הפוליטית של הקהילה הערבית בארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי (1936 עד תום מלחמת העצמאות). ערב הכרזת תוכנית החלוקה היו ערביי הארץ כ‑שני שלישים מכלל התושבים בשטח המנדט, אך במהלך מלחמת 1947, 1949 רבים ברחו או גורשו. הפלסטינים מכנים אירוע זה "הנכבה" (האסון).

ב־29 בנובמבר 1947 אימצה העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות (האו"ם) את החלטה 181, תוכנית החלוקה. התוכנית חילקה את המנדט לשתי מדינות, יהודית וערבית, ויצרה אזור בינלאומי לירושלים וסביבתה. ההנהגה הציונית קיבלה את החלוקה, בעוד הערבים בארץ ומדינות ערב דחו אותה. תמיכת ארה"ב וברה"מ בהצעה סייעה לאימוץ ההחלטה. גם מעשיהם של מנהיגים פלסטיניים מסוימים בזמן המלחמה פגעו ביכולת הערבים להציג את טענותיהם בזירה הבינלאומית.

מייד אחרי החלטת האו"ם פרצו מהומות ואלימות בין ערבים ליהודים, שאילצו את שני הצדדים להלחם. אירועים בולטים כללו התקפות על תחבורה ועימותים בערים מעורבות. בולטים גם פיגועים ופעולות תגמול בשתי הקהילות, כמו אירועי דיר יאסין ושיירת הדסה, שעוררו פחד גדול והגבירו גל של עזיבות.

ב־14 במאי 1948 הכריז דוד בן‑גוריון על הקמת מדינת ישראל. ההכרזה התבססה על החלטת האו"ם אך לא הזכירה גבולות מדיניים מפורשים. עם סיום המנדט ובריחת חלק גדול מהאוכלוסייה הערבית, פלשו מדינות ערב השכנות והקרבות התגברו. רבים מהערבים שהיו בשטח המנדט הפכו לפליטים והתרכזו בעזה, בגדה המערבית, בירדן, בסוריה ולבנון.

לפני המלחמה חיו כ־1.2, 1.3 מיליון ערבים בשטח המנדט. במהלך המלחמה כ־600,000, 760,000 הפכו לפליטים. בתום המלחמה נותרו כ־160,000 ערבים בתחומי מדינת ישראל; כ־350, 400 אלף נשארו בגדת המערבית תחת שלטון ירדן; כ־60,000 בעזה; ואחרים בלבנון וסוריה. מי שנותרו בגדת המערבית קיבלו אזרחות ירדנית; רוב האחרים נותרו חסרי אזרחות.

נכסי העזב/הנפקדים של הערבים הועברו לטיפול המדינה, בין היתר לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, וחלק מהקרקעות הועברו לקרן הקיימת לישראל (קק"ל). מהלך זה שנוי במחלוקת משפטית ומדינית עד היום. ב־1948 המליצה החלטת העצרת הכללית של האו"ם (החלטה 194) על אפשרות שיבה ופיצוי לפליטים.

היו גם ניסיונות של פליטים לחזור לשדותיהם ולכפריהם. לאחר המלחמה התרחשו מעת לעת ניסיונות חזרה, ולעיתים הוכו או נורו מי שניסו להיכנס. ב־1951 הוקמה רשות הפיתוח לטיפול בנכסים אלה ולממן פיצויים ממכירתם או השכרתם.

היסטוריונים מזהים כמה סיבות ליציאתם של הערבים: פעולות אלימות וקרבות, הפחדה ולעיתים גירוש על ידי כוחות יהודיים, פניות והבטחות ממדינות ערב והנהגות שונות, ותהליכים מקומיים הקשורים לצורכי לחימה. אופי ומידת האחריות על הגירושים, האם היו הוראות מרכזיות או ניסיונות מקומיים, ממשיכים להוות מוקד מחלוקת בין חוקרים.

הצגת האירועים השתנתה עם הזמן. בתחילה הוצג ברוב המוסדות הציבוריים הנרטיב שהערבים עזבו מרצונם. משלהי שנות ה‑70 ועד תחילת שנות ה‑2000 התפתחו בהדרגה נרטיבים ביקורתיים במחקר ובתקשורת, ובשנות ה‑80 חלו שינויים משמעותיים בעקבות מחקרים ותיעודים חדשים, כולל פרסומים של היסטוריונים כמו בני מוריס שחשפו מסמכים על גירושים ופעולות הפחדה. הוויכוח ההיסטורי נמשך.

הוועד הערבי העליון הנהיג את הקהילה הערבית בארץ בזמן השלטון הבריטי (המנדט). המילה "המנדט" פירושה שלטון בריטי בארץ.

ב־29 בנובמבר 1947 החליטה האו"ם (ארגון מדינות) לחלק את הארץ לשתי מדינות. היהודים קיבלו את התוכנית. הערבים דחו אותה.

אחרי ההחלטה פרצו קרבות ומריבות בין ערביי הארץ ליהודים. היו התקפות ופחד. אנשים רבים ברחו מבתיהם.

ב־14 במאי 1948 הוכרזה מדינת ישראל. הקרבות נמשכו ומדינות שכנות נכנסו למלחמה. משפחות רבות עזבו והפכו לפליטים. "פליטים" הם אנשים שעזבו את ביתם ושאין להם מקום לחזור אליו.

לפני המלחמה חיו כ־1.2 מיליון עד 1.3 מיליון ערבים כאן. בזמן המלחמה קרוב ל־600,000, 760,000 הפכו לפליטים. בסוף המלחמה נשארו פחות ערבים בשטחי ישראל, וחלקם עברו לעזה, לירדן, לסוריה וללבנון.

הרכוש שהשאירו הערבים נקרא "נכסי נפקדים" (נכסים של מי שעזב). המדינה טיפלה בנכסים אלה. האו"ם המליץ שאפשר להחזיר אנשים ולהשיב פיצויים.

יש כמה סיבות. חלק ברחו כי חששו מהקרבות. אחרים הושפעו מהבטחות של מנהיגים. היסטוריונים שונים מסכימים לא תמיד על מי אחראי בדיוק.

בהתחלה רבים אמרו שהערבים עזבו מרצונם. אחרי כמה שנים חוקרים מצאו מסמכים וטענות אחרות, שאמרו שחלק גורש או הופחד. החוקרים עדיין מדברים על זה.