פודהייצה

פודהייצה (באוקראינית: Підгайці, בפולנית: Podhajce, ביידיש: פאדהאיצע) היא עיירה במחוז טרנופול, בחבל פודוליה שבמערב אוקראינה. היא משמשת כמרכז אזורי לכפרים שסביבה. בשנת 2001 התגוררו בעיירה כ-3,300 תושבים. בעברה הייתה בה קהילה יהודית גדולה שנכחדה בשואה.

פודהייצה שוכנת על גדות נהר קורופיץ, יובל של הדנייסטר. בעיירה יש תחנת רכבת, שהיא הקצה של הקו ללבוב.

העיירה מוזכרת לראשונה ב-1519, כשנמסרה ליאקוב בוצ'אצקי, הבישוף מחלם. ראיות ארכאיות מקשרות אנשים במקום כבר מהמאה ה-15. לפני מלחמת העולם הראשונה השתייכה לפלשת האוסטרו-הונגרית. בין שתי מלחמות העולם הייתה חלק מפולין. אחרי מלחמת העולם השנייה נשארה בתחום אוקראינה.

על גבעה ליד העיירה עומד פסלו של המלך הפולני יאן סובייסקי. הפסל ניצב לזכר ניצחונו בקרב נגד הטורקים ב-1673.

עד המלחמה הייתה לעיר קהילה יהודית משמעותית. תיעוד רשמי מהמאה ה-16 מצביע על קיום קהילה, ומצבות הוכיחו שיושבו בה יהודים כבר משנת 1420. במאה ה-19 הגיעה האוכלוסייה היהודית לשיאה: כ-6,000 תושבים בעיירה ועוד כ-8,000 באזורים הכפריים הסמוכים.

במאה ה-20 ירד מספר היהודים, בעיקר בגלל הגירה ואנטישמיות. במפקד 1931 נרשמו 2,827 יהודים מתוך כ-6,000 תושבים.

בית הכנסת העתיק של פודהייצה נבנה בסוף המאה ה-16 או בתחילת המאה ה-17. הוא תוכנן בדומה ל"בית כנסת מבוצר", מבנה שאיפשר גם מחסה לקהילה. בתקופת השלטון הקומוניסטי שימש הבניין כחנות מכולת. היום הוא סגור ונטוש.

בין הרבנים הבולטים שכהנו במקום נמנה הרב בנימין אהרן סלניק, המכונה "משאת בנימין" (כהונתו סביב 1580, 1620), וקבור בבית הקברות המקומי. רב מקומי נוסף היה יששכר בעריש, בנו של רבי יעקב יהושע פלק.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, אחרי חלוקת פולין, עברה פדהייצה לשלטון סובייטי. בתקופה זו הצטרפו פליטים מהאזורים הכבושים והעלו את מספר היהודים לכ-3,000. עם הכיבוש הנאצי הוקם בעיר גטו, רובע שבו כפו על יהודים להתגורר, ושם נקבע גם יודנראט, מועצה יהודית מקומית שהונהגה תחת הכיבוש.

בתקופת הגטו, בחורף 1941, 1942, פרצה מגפת טיפוס עקב צפיפות ותנאים גרועים, ורבים מתו גם מרעב.

ב-22 בספטמבר 1942 (יום כיפור ה'תש"ב) גוררו כ-1,000 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ. כחודש לאחר מכן נערכה אקציה נוספת לאותו מחנה. שארית הקהילה הוצאה להורג ב-ג' בסיוון ה'תש"ב בקרבות ליד העיירה. מעטים הצליחו להסתתר ביערות או להצטרף לפרטיזנים, אך רוב הקהילה הושמדה.

לאחר המלחמה הקימו ניצולים ויוצאי פודהייצה אגודות בישראל וברצות הברית. האגודות הוציאו את 'ספר פודהיצה' ופעלו לשימור זכר הקהילה. בתי כנסת בירושלים ובניו יורק נקראו "משאת בנימין" לזכר הקהילה. ניצולי פודהייצה קבעו את ג' בסיוון כיום זיכרון לקהילה.

פודהייצה היא עיירה במערב אוקראינה. יש בה כ־3,300 תושבים (2001).

העיירה נמצאת על נהר קורופיץ. זהו נחל שמתחבר לדנייסטר. יש שם גם תחנת רכבת שמגיעה עד לבוב.

פודהייצה נזכרת לראשונה ב-1519. לפני מלחמת העולם הראשונה היא הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. בין המלחמות היא הייתה בפולין. היום היא שייכת לאוקראינה.

על גבעה סמוכה יש פסל של המלך הפולני יאן סובייסקי. הפסל שם כי הוא ניצח בקרב ב-1673.

בפודהייצה חיו יהודים מאות שנים. רשומות מהמאה ה-16 קיימות על כך. מצבות בעיר מראות שיהודים גרו שם עוד משנת 1420.

במאה ה-19 חיו בעיירה כ־6,000 יהודים. סביב העיירה גרו עוד כ־8,000 יהודים בכפרים.

בית הכנסת הישן נבנה בסוף המאה ה-16 או בתחילת המאה ה-17. הוא נבנה כמו מבצר, כדי להגן על האנשים. בתקופת השלטון הקומוניסטי הבניין שימש כחנות. היום הוא סגור.

הרב בנימין אהרן סלניק, שנקרא "משאת בנימין", שימש ברבנות ונקבר בבית הקברות בעיר.

במלחמת העולם השנייה נכבשה העיירה על ידי הנאצים. הם כפו על היהודים לגור בגטו. גטו זהו אזור שבו חייבו אנשים לגור ביחד.

בחורף 1941, 1942 פרצה מחלה בגטו. רבים חלו ומתו גם מרעב.

ב-22 בספטמבר 1942 שולחו כ־1,000 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ. מחנה השמדה זהו מקום שבו רצחו יהודים בזמן המלחמה. אחר כך נרצחו חלק מהיהודים שנותרו. מעטים ברחו ליערות או הצטרפו לפרטיזנים. פרטיזנים הם לוחמים שנלחמו נגד הכובשים.

לאחר המלחמה הקימו ניצולים אגודות בישראל ובארה"ב. הם הוציאו את 'ספר פודהיצה'. יש בתי כנסת בירושלים ובניו יורק שקראו להם "משאת בנימין". ג' בסיוון נקבע כיום זיכרון לקהילת פודהייצה.