פוליפוניה

פוליפוניה (מיוונית: πολυφωνία, 'קולות רבים') היא מרקם מוזיקלי שבו נשמעים כמה קווים מלודיים בו־זמנית, כאשר כל קול נע באופן עצמאי. בשונה מהומופוניה, שבה יש קו מלודי מוביל והאחרים מלווים אותו, בפוליפוניה אין קול ראשי בולט, כל הקולות חשובים ומשפיעים על המרקם.

כיוון שכל קול מתקדם בעצמאות, מתפתחות בתוך היצירה דינמיקות פנימיות משתנות. שינויים אלה נוגעים למלודיה, להרמוניה ולריתמיקה, והם נותנים למוזיקה תחושת תנועה והתפתחות טבעית.

המונח הופיע כבר בכתבים של יוון העתיקה, אך משמעותו המוזיקלית הוגדרה רק בימי הביניים. במאות ה־9 עד ה־13 החלו להיכתב יצירות רב־קוליות כמו אורגאנום וקלאוזולה, שהניחו את היסודות לפוליפוניה המאורגנת.

במהלך הרנסנס (המאה ה־15 עד תחילת המאה ה־17) הפוליפוניה הגיעה לשיא. מלחיני הרנסנס שאפו לאיזון הרמוני בין קולות, אך שמרו על עצמאות מלודית לכל קול. טכניקה חשובה הייתה האימיטציה (imitation), חזרה של מוטיב מלודי בקולות שונים, שנועדה ליצור אחידות ולסייע למאזין לעקוב אחרי המרקם.

לעיתים השתמשו בקו מלודי קדום ממזמורי גרגוריאנוס כ'קנטוס פירמוס', קו בסיסי שעליו בנו קולות פוליפוניים נוספים. השיטה שמרה על קשר למסורת הכנסייתית והעניקה עומק יצירתי לטקסטים דתיים.

בין המלחינים הבולטים שניצלו פוליפוניה וניסחו אותה דגלה ניתן להזכיר את יוהאן פוכלבל (Pachelbel) ואת יוהאן סבסטיאן באך (Bach). באך הביא את הפוגה, צורת פוליפוניה מורכבת, לשיאים טכניים ואקספרסיביים.

הפוליפוניה של הרנסנס נחשבת לאבן יסוד במוזיקה הקלאסית המערבית. היא עיצבה שפה הרמונית וצורנית שהשפיעה על הבארוק והיצירה הקלאסית לאחר מכן.

בבארוק הפוליפוניה התפתחה בצורות מורכבות כמו הפוגה (fugue). בפוגה נושא מוזיקלי מוצג בקול אחד ואז מחקה אותו קול אחר, לפעמים אחרי שינויים כמו היפוך או הארכה. גם שימוש בבאסו קונטינואו, קו בס מלווה שמחזק את הבסיס ההרמוני, איחד את הקולות ויצר מרקם מאורגן ועשיר. מלחינים כמו הנדל ווויואלדי שילבו קטעים פוגאליים ביצירותיהם, והפוגה שימשה גם כאמצעי מבני ודרמטי.

פוליפוניה היא מוזיקה שבה נשמעות כמה מנגינות יחד. 'מנגינה' היא סדרת צלילים שנותנת תבנית לחלק מהשיר. כל מנגינה נשמעת לעצמה, אבל כולן יוצרות יחד סאונד יפה.

בפוליפוניה יש תנועה פנימית כי כל קול הולך בדרך משלו. זה נותן למוזיקה תחושת שינוי והתקדמות.

המילה היוונית לתופעה הופיעה כבר ביוון העתיקה. רק בימי הביניים החלה מוזיקה רב־קולית להיכתב. סוגים מוקדמים נקראו אורגאנום וקלאוזולה, והם נכתבו בעיקר בכנסיות.

ברנסנס (לפני כמה מאות שנים) הפוליפוניה פרחה במיוחד. זמרים ומלחינים חיפשו איזון בין הקולות. טכניקה חשובה הייתה חזרה של קטע קטן בקולות שונים. זה נקרא אימיטציה. החזרה עוזרת להאזין למוזיקה.

לעיתים השתמשו בלחן גרגוריאני ישן כקו יסוד. קו זה נקרא קנטוס פירמוס. שאר הקולות בנו סביבו סגנון חדש.

אחד המלחינים המפורסמים שעבד עם פוליפוניה הוא יוהאן סבסטיאן באך. הוא כתב פוגות, יצירות שבהן מנגינה חוזרת ומתפתחת בקולות שונים.

בבארוק (מאוחר יותר) הפוליפוניה נמשכה והפכה למורכבת יותר. פוגות הן דוגמא טובה לכך. גם הכלים כמו אורגן וחייזוק של הבס (באסו קונטינואו) עזרו לקשור את הקולות יחד.