בגאולוגיה פורפיר הוא סלעי יסוד שבו גבישים גדולים של פצלת השדה או קוורץ משובצים בתוך מסת אם דקת־גרגיר. הגבישים הגדולים נקראים פנוקריסטים (גבישים בולטים שנראים בבירור). ההגדרה המסורתית התייחסה בעיקר לאבן אדום-ארגמן שהייתה מוערכת לקישוט.
המפורסם ביותר הוא ה"פורפיר הקיסרי" שהרומאים השתמשו בו בהרבה מונומנטים. מקור האבן החשובה הזו במחצבה במונס פורפיריטיס, היום ג'בל אבו דח'אן במדבר המזרחי של מצרים. לפי פליניוס הוכר הסלע כבר ב-18 לספירה; המחצבה פעלה בין 29 ל-335 לספירה. עבודת החציבה הייתה קשה; ייתכן שנעשה שימוש בעבדים ושבויים. הדרך מהמחצבה לקינה (מקסימיאנופוליס) על הנילוס נקראה Via Porphyrites.
פורפיר משמש לעמודים, סרקופגים, מבנים וקישוטים. קונסטנטינוס בנה עמוד גבוה מפורפיר בשנת 300, וחלק מעמודי פורפיר הועברו מאתרים כמו בעלבכ לאיה סופיה. בביזנטיון גם השתמשו במילה "פורפיריגניטוס" (נולד לארגמן) לתאר קיסרים שנולדו במשפחת המלוכה. חפצים מפורפיר הוסרו ושימשו מחדש בתקופות שונות, למשל ברנסאנס ובהתאספות של לואי ה-14. כאשר ניסו לקבור את נפוליאון בסרקופג מפורפיר בשנת 1840, לא היה ניתן להשיג פורפיר מקורי, ולכן השתמשו באבן דומה מפינלנד.
כיום המונח כולל כל סלע יסוד בעל מרקם של שני גדלים של גבישים: פנוקריסטים גדולים בתוך מסת אם דקה. מסת האם יכולה להיות אפנטית (דקה, לא נראית לעין), כמו בזלת, או פנריטית (גרגירית, נראית לעין), כמו גרניט. מרקם כזה נקרא מרקם פורפירי.
במזרח התיכון יש שפע של סלעים פורפיריים מתקופת הפרקמבריון. הם שולטים במסיב אילת, בבקעת הירח ליד אילת ובג'בל קתרינה בסיני.
מרקם פורפירי נוצר משני שלבי קירור של המגמה. בשלב עמוק בקע הארץ הקירור איטי ונוצרים גבישים גדולים (קוטר מעל 2 מ"מ). לאחר מכן המגמה עולה או מתקרבת לפני השטח וקוררת במהירות, ויוצרים גבישים זעירים שמרכיבים את מסת האם. תהליך זה קשור גם להיווצרות מרבצי מתכות מקומיים, כגון זהב, נחושת, מוליבדן, עופרת, בדיל, אבץ וטונגסטן.
"פורפיר מעוין" הוא סלע בו פנוקריסטים לבנים-אפורים בצורת מעוין משובצים במסת אם אדמדמה דקה. הרכבו מקשר אותו בין טרכיט ללאטיט. שטפי לבה שיצרו פורפיר מעוין מצויים במזרח אפריקה לאורך השבר הסורי-אפריקני (כולל קילימנג'רו), בהר ארבוס באנטארקטיקה ובגראבן אוסלו בנורווגיה.
פורפיר הוא סלע שבו יש גבישים גדולים בתוך חומר דק. גבישים גדולים אלה נקראים פנוקריסטים. מסת אם היא החומר הדק שסביב הגבישים.
הרומאים אהבו פורפיר ארגמני (הצבע ארגמן = צבע סגול-אדמדם של מלכים). האבן החשובה הגיעה ממחצבה ב"מונס פורפיריטיס", היום ג'בל אבו דח'אן במצרים. האבן שימשה לעמודים ולסרקופגים. אחר כך חלקים מאבן זו הועברו לקונסטנטינופול ולאיה סופיה. אנשים גם קיבלו תואר מיוחד אם נולדו בארמון המצופה בפורפיר.
פורפיר יכול להיות כהה או אדמדם. הוא נוצר כשמגמה מתקררת בשני שלבים: קודם נוצרו גבישים גדולים, ואז כשהיא מתקררת מהר נוצר החומר הדק. תהליך זה קשור גם להיווצרות מחצבים של מתכות כמו זהב ונחושת.
פורפיר מעוין הוא סוג שבו הגבישים הגדולים בצורת מעוין. סוג כזה נמצא בקילימנג'רו, בהר ארבוס ובאוסלו בנורווגיה.
תגובות גולשים