פיזיקה קלאסית היא שם כללי לתורות שמספרות איך העולם עובד בלי להשתמש בתורת הקוונטים, תיאוריה על חלקיקים מאוד קטנים. לפעמים כולל השם גם תורות שאינן מתחשבות בתורת היחסות.
המכניקה הניוטונית נחשבת לתחילתה של הפיזיקה הקלאסית. הפיזיקה הקלאסית הגיעה לשיאה במאה ה־19, עם משוואות מקסוול לתופעות האלקטרומגנטיות וחוקי התרמודינמיקה, העוסקים בחום ועבודה.
בדרך כלל חוקי הפיזיקה הקלאסית תקפים במערכות שבהן יש הרבה אטומים ומולקולות, או במערכות גדולות כמו גרמי שמיים. לעומת זאת, הם לא מסבירים נכון את מה שקורה בתוך אטומים ומולקולות.
התיאור הקלאסי של הקרינה האלקטרומגנטית מוגבל גם הוא, כי האור מתגלה כבעל תכונות קוונטיות. לפיכך יש מצבים שבהם חייבים להשתמש בתורת הקוונטים.
הפיזיקה הקלאסית מאופיינת בדטרמיניזם, הרעיון שמה שקורה מיועד על ידי חוקים ברורים. במתמטיקה של התיאור הקלאסי לא מופיע קבוע פלאנק, שהוא סימן אופייני לתורת הקוונטים. לפי עקרון ההתאמה של בוהר, התיאור הקוונטי מתקרב לקלאסי כשהמערכת גדולה מאוד. לכן בחיי היומיום, במנועים, ברדיו ובמטוסים, התוצאות המוכרות נשארות תקפות.
בתחילת המאה ה־20 התגלו מגבלות הפיזיקה הקלאסית ונולדה הפיזיקה המודרנית. כיום חוקרים מנסים להבין איך החוקים הקלאסיים נובעים מהקוונטיים בגבול המתאים.
פיזיקה קלאסית היא הדרך הישנה לתאר איך דברים גדולים עובדים. היא לא כוללת את תורת הקוונטים. תורת הקוונטים היא תיאוריה על חלקיקים מאוד קטנים.
היא התחילה עם ניוטון, שמצא חוקי תנועה. מאוחר יותר נוספו משוואות מקסוול על אור וחשמל. גם חוקי החום, שנקראים תרמודינמיקה, חלק מהפיזיקה הקלאסית.
הכללים האלו עובדים היטב על דברים יומיומיים. הם מתאימים לחלקים שיש בהם הרבה אטומים ומולקולות. אבל הם לא מסבירים טוב מה קורה בתוך אטומים.
האור צריך גם תיאור קוונטי, כי יש לו תכונות שחורגות מהקלאסי. בתחילת המאה ה־20 גילו שהפיזיקה הקלאסית לא מספיקה.
היום חוקרים איך לחבר בין העולם הקטן של הקוונטים לעולם הגדול שאנחנו רואים.
תגובות גולשים