פילוסופיה של הלשון עוסקת באופן שבו שפה פועלת. היא בוחנת את הקשר בין מבנה לוגי לבין הביטוי הלשוני. מתחום זה שואלים איך שפה מבטאת אמת, מה משמעות מילים ומשפטים, ואיך מתרגמים נכון. התנועה האנליטית שמה דגש גדול על שאלות אלה.
הדיון בשפה קיים מאז יוון העתיקה. אפלטון פיתח את תורת האידיאות, שלפיה דברים חושיים מקבלים משמעות דרך תכונות אידיאליות. אריסטו וכתביו דנו גם הם בשפה ובפירוש. בימי הביניים דנו פילוסופים בשאלה אם שמות נובעים מטבע הדברים או מהסכמה חברתית. ויכוחים אלה כללו את השאלות על "הכוללים", מושגים מופשטים כמו המושג "סוס".
פרגה נחשב לנקודת מוצא מודרנית. הוא שאף לדיוק מחשבתי על ידי בניית שפות פורמליות. תחשיב הפסוקים ותחשיב הפרדיקטים הם דוגמאות לשפות כאלה. פרדיקט (predicate) הוא חלק במשפט שמתאר פעולה או תכונה. פרגה רצה להפחית את הבלבול של השפה הטבעית באמצעות ניתוח לוגי.
עקרון ההקשר של פרגה אומר שמילה מובנת רק בתוך המשפט המלא. הוא תיאר משפטים כיחידות שמחזירות ערך אמת או שקר. פרגה הבחין בין "מובן" ו"הוראה": מובן = התוכן המחשבתי שמילים מעוררות; הוראה = הדבר בעולם שהמילה מציינת. למשל המובן של "חד-קרן" הוא אוסף התכונות, אך ההוראה חסרה כי אין חד-קרן במציאות.
ראסל הגיב לפרגה וניתח צירופי שם כמבנים לוגיים. הוא הציע שפעמים רבות ביטויים כמו "המלך של צרפת" צריכים להנות ניתוח שמראה האם הדבר קיים. לפי ראסל, משפטים שנראים פשוטים לעיתים ניתנים לניתוח מורכב, והניתוח הלוגי מסייע להבין מתי משפטים הם אמיתיים או שקריים. מאמרו "על ההוראה" השפיע עמוקות על החשיבה האנליטית.
פילוסופיה של השפה בודקת איך מילים עובדות. היא שואלת איך שפה אומרת אמת ומה מילים בעצם משמעותן.
אפלטון חשב שיש רעיונות נסתרים שמעניקים דבר משמעות. אריסטו גם דיבר על מילים ומשמעות. בימי הביניים שאלו אם שמות ניתנו בטבע או בהסכמה של בני אדם.
פרגה רצה שפה ברורה יותר. הוא בנה שפות פורמליות, שהן שפות מדויקות כמו בשִלובים מתמטיים (שפות מתמטיות). פרגה אמר שלא מבינים מילה בלי המשפט כולו. הוא הבדיל בין מובן, כלומר הרעיון שמילה מעוררת, לבין הוראה, שזה הדבר בעולם שהמילה מדברת עליו. למשל המילה "חד-קרן" מעוררת רעיון, אבל אין לה דבר אמיתי שמציית לה.
ראסל הניח שיש מילים שמצריכות ניתוח כדי לדעת אם הן אמיתיות. למשל "המלך של צרפת" יכול להיות משפט שאינו נכון אם אין מלך כזה.
תגובות גולשים