פילוסופיית ימי הביניים

ימי הביניים הוגדרו לראשונה על ידי אנשי הרנסאנס כאפשרות בין נפילת האימפריה הרומית לתקופות מאוחרות יותר.
בתקופה זו גובשו שלוש הדתות האברהמיות המרכזיות: היהדות הרבנית עם חתימת התלמוד במאה ה־6 (התלמוד הוא אוסף של חוקים ופירושים יהודיים), הדוגמות המרכזיות של הנצרות הקתולית והאורתודוקסית, ועליית האסלאם.
הדיון הפילוסופי התרכז ביחס בין אמיתות דתיות לבין אמת השכל, כלומר בין אמונה לבין חשיבה רציונלית. המדעים היווניים גם הם פרחו, כפי שהובנו על ידי הוגים ימי־ביניים.

הפילוסופיה האסלאמית החלה בתנועת תרגומים שניהלה שושלת העבאסים בבגדאד. תרגמו כתביהם של ההוגים היוונים לסורית ולערבית, ושמרו ידע על אתיקה, פוליטיקה, טבע, מתמטיקה ואסטרונומיה. שילוב חכמה הודית ופרסית שיפר את המדעים הללו. הוגים מרכזיים: אל־פאראבי, אבן סינא (Avicenna), אל־ע'זאלי ואבן רושד (Averroes).

יהודים שחיו תחת שלטון האסלאם נטלו חלק בתרבות האינטלקטואלית ולמדו "חכמות חיצוניות", מדעים ושפות לצד לימוד הלכה. בולטים: רבי סעדיה גאון, יהודה הלוי והרמב"ם (מוסה בן מימון). חכמים יהודים עברו ממקומות כמו ספרד לאזורים אחרים ונשאו עמם ידע שתרגמו לערבית, לעברית וללטינית.

הפילוסופיה הנוצרית התחילה עם אבות הכנסייה, ונציג מרכזי הוא אוגוסטינוס בישוף היפו. החשיפה לכתביו של אריסטו דרך תרגומים מהמאה ה־12 השפיעה רבות. המחשבה הנוצרית המאוחרת התקיימה בעיקר באוניברסיטאות ונקראה סכולסטיקה (שיטה של דיון לוגי ותאורטי). פילוסופים חשובים: תומאס אקווינס, אלברטוס מגנוס וויליאם מאוקאם.

ימי הביניים התחילו אחרי נפילת האימפריה הרומית.
זמן זה היה חשוב לבניית שלוש דתות גדולות: יהדות, נצרות ואסלאם. יהדות הרבנית סגרה חלק גדול מהתלמוד במאה ה־6. (התלמוד: ספר חוקים והסברים יהודיים.)
בבגדאד תרגמו ספרים יוונים לערבית. כך שמרו ופתחו מדעים כמו מתמטיקה ואסטרונומיה. אנשים חשובים שם היו אבן סינא ואבן רושד.
יהודים כמו הרמב"ם למדו מדעים ועזרו להעביר ידע לאירופה.
בנצרות חשבו הרבה עם ההגות היוונית. אוגוסטינוס ותומאס אקווינס היו בין ההוגים המפורסמים.