פיסול

פיסול הוא ענף באמנות שבו האמן (יוצר) יוצר אובייקט תלת‑ממדי. בדרך כלל הפסל משנה פיזית חומר, אך באמנות מודרנית משנים גם את משמעותו של החומר.

היסטוריונית של האמנות מבחינות בין סוגי פיסול שונים: אנדרטאות גדולות, פסל חופשי קטן ותבליט (פסל צמוד לקיר). גם יש את מה שקראו לו "אמנות זעירה", חפצים קטנים עם שימוש יומיומי, שהיום נחשבים לעיצוב.

פיסול נתפס כבדיקה של נפח וחלל ותנועה. זו דרך לעבוד עם צורה במרחב. מעמד הפסל השתנה לאורך ההיסטוריה: ביוון העתיקה הפיסול נתפס כחיקוי מושלם של היופי, אך בימי הביניים הוא הוקטן לתפקידים דתיים ותבליטים. ברנסאנס הפיסול קיבל מעמד מחודש, עם דמויות מרכזיות כמו מיכלאנג'לו.

בתרבות המערב מופיע רעיון הפסל־בורא. בסיפורים כמו פיגמליון הפסל יוצר דמות שהיא כל כך יפה שהיא "חיה". גם אגדה על מיכלאנג'לו שבה הוא מצלצל בפטיש כדי שהפסל יתעורר מראה את אותו מטאפורה.

יש דעות שרואות בפיסול ניסיון לחקות את המציאות. המושג מימזיס (חיקוי) מסביר זאת. אמנים אחרים טוענים שהפיסול גם מביע רעיון או אידאה מעבר להעתקה פשוטה של הטבע.

פיסול קדם‑היסטורי כולל פסלונים קטנים. באמנות מצרים נוצר קאנון (כללים קבועים לעיצוב דמות). בפיסול היווני צמחו דגמים נטורליסטיים. פוליקליטוס ניסח קאנון של פרופורציות והציע את תנוחת ה"קונטרה‑פוסטו", איזון משקל טבעי בגוף.

מאוחר יותר הפיסול ההלניסטי והרומי הדגישו הבעה ותנועה.

המצב השתנה כשהכנסייה הפכה למזמינה העיקרית. הפיסול הופך לסימבולי, סכמטי, ופעמים רבות צמוד לאדריכלות של הכנסייה.

ברנסאנס חזרו לאידיאל הקלאסי ולנטורליזם. מיכלאנג'לו ופסלים אחרים חיזקו את מעמד הפסל כאמן. בתקופות מאוחרות יותר, כמו הבארוק, בורניני הדגיש תנועה ותיאטרליות.

המאות ה‑19 וה‑20 הביאו חידושים טכניים ורעיוניים. רודן שינה את יחס הפסל לחלל והציג פסלים חלקיים. הופיעו רדי מייד (ready‑made, חפצים מוכנים שהופכים לאמנות על ידי הצבה), אסמבלאז' (חיבור חלקים שונים), וקוביזם תלת־ממדי. הפיסול עבר הפשטה, מינימליזם וניסויים בחלל. מבקרי אמנות כמו קלמנט גרינברג דיברו על טוהר המדיום, ורוזלינד קראוס תיארה את ה"שדה המורחב" של הפיסול.

תחומים חדשים כללו מיצב (הצבת אובייקטים בחלל), אמנות אדמה (שימוש בחומרים טבעיים בחוץ), וידאו ארט ורדי מייד.

בהודו יש מסורות עתיקות של פסלים חצובים במקדשים ובמערות. בסגנון גנדהרה נראים השפעות יווניות. פסלים בודהיסטיים ומקדשים מציגים דמויות מעוגלות ומפורטות.

ביפן יש מסורות פיסול מעץ וברונזה. דמויות בודהה ופסלי דמויות פולחניות נפוצו לצד חפצי פולחן קרמיים.

הפיסול הסיני כולל כלי ברונזה, חיילי טרקוטה מפורסמים, ופסלים בודהיסטיים שהתפתחו בתקופות שונות.

לאמנות האבוריג'ינית יש מסורת ארוכה. יש גם דמויות עץ כגון ה"מימי" המיתולוגיים.

בתרבויות רבות באפריקה הפיסול מקושר לפולחן הדתי. החומרים העיקריים הם עץ ומתכות, והפרופורציות לעתים מודגשות באופן סימבולי.

תבליט הוא פסל צמוד למשטח. עומק התבליט יוצר הצללות ונפח, ויש תבליטים גבוהים ושקועים.

אנדרטה היא פסל ציבורי שמנציח אנשים או אירועים. לעיתים היא גדולה וממוקמת במקום מרכזי.

מזרקה משלבת מים ופיסול. המים יכולים להיות חלק מהעיצוב הפיסולי.

מיניאטורה היא פסל קטן. כיום הן כוללות צעצועים, מזכרות ואוספים.

הפשטה פירקה את הדמות והגתה צורות חדשות. בשנות ה‑50‑60 הופיעו פסלי חוץ גדולים עשויים מתעשייתי.

רדי מייד מציב חפצים יומיומיים כפיסול. האמנות המושגית שמה דגש על רעיון יותר מאשר על האובייקט.

מיצב מתמקד בחלל שבו היצירה מוצבת. הצופה נע בחלל ומגיב למערך החפצים.

אמנות אדמה משתמשת בחומרים טבעיים בחוץ. עבודות רבות נועדו להתפרק או להשתנות.

יצירות עממיות אינן נוצרות כ"אמנות גבוהה". הן קשורות לפולחן, חגיגות ופנאי.

מספר פסלים המוצבים ביחד ויוצרים קשר נראטיבי או ויזואלי.

פיסול בחוץ במרחב ציבורי. הוא משפיע על התחושה של המקום.

גריעת חומר: חציבה וגילוף עד לקבלת הצורה. הוספת חומר: עבודות בחימר, שעווה או עיסת נייר. יציקה: יצירת תבנית ושפיכת מתכת או חומר נוזלי.

אמנים השתמשו בריתוך, חיתוך מתכות, בדים, פלסטיק ותפירה. חומרים תעשייתיים נכנסו להפקת פסלים גדולים.

פסלים עשויים חמאה, מרציפן ושוקולד. זוהי מסורת נפוצה באמנות עממית.

פיסול ואדריכלות שיתפו פעולה לאורך ההיסטוריה. באדריכלות קלאסית פסלים ובמרכיבים פיסוליים היו חלק מן התכנון. במאה ה‑20 התפתחו גישות ששיבשו או ניתקו את הקשר הזה, למשל בית הספר הבאוהאוס.

פיסול הוא יצירה תלת‑ממדית שעושים אותה מעץ, אבן, מתכת וחומרים אחרים.

פיסל נעשה על ידי אמן. אמן הוא מי שיוצר אומנות.

פיסול בוחן נפח, צורה וחלל. לפעמים הפסל עומד בחדר. לפעמים הוא צמוד לקיר.

בסיפורים פסלים "מתעוררים" לחיים. דוגמה מפורסמת היא פיגמליון.

חלק מהפסלים מנסים להראות אנשים וחיות כמו באמת. אחרים ממציאים צורות חדשות.

ביוון ייצרו פסלים דמויות אנושיות יפות ומדויקות. קאנון (כללים לעיצוב) עזר לשמור פרופורציות.

בימי הביניים רוב הפסלים היו קישוט בכנסיות ותבליטים.

ברנסאנס חזרו לפיסול גדול ומפורט. מיכלאנג'לו הוא דוגמה.

הופיעו רעיונות חדשים. רדי מייד (חפץ יומי שהופך לאמנות) שינה את הדרך לראות פסל.
מיצב (יצירה בחלל) ואמנות אדמה (שימוש באדמה וסלעים) צמחו גם כן.

במדינות שונות הפיסול נראה שונה. בהודו יש פסלים במקדשים. ביפן הפסלים מעץ חוזרים במסורת. באפריקה הפסלים קשורים לטקסים.

תבליט הוא פסל צמוד לקיר. אנדרטה היא פסל ציבורי לזיכרון. מיניאטורה היא פסל קטן.

גילוף: מוחקים חומר ויוצרים צורה. הוספת חומר: בונים בפסלים בחימר. יציקה: יוצקים חומר לתבנית.

בננות, חמאה ושוקולד משמשים לפיסול. לפעמים תערוכות מראות פסלים אכילים.

לפעמים פסל משובץ בבניין. לפעמים המבנה כולו נראה כמו פסל.