במשפט עברי פלגינן (בארמית: אנו מחלקים) הוא כלל לפיו אפשר לחלק עדות או הודאה שניתנו בבית דין. את חלקה אחד של ההודאה מקבלים ואת החלק השני דוחים.
פלגינן כולל שתי אפשרויות עיקריות: פלגינן דיבורא ופלגינן נאמנות. פלגינן דיבורא אומר שמקבלים חלק מדיבורו של העד ודוחים חלק אחר. פלגינן נאמנות מדגיש שהיחס לעדות הוא אמביוולנטי;つまり מקבלים את דברי העד לגבי עניין מסוים ולא לגבי עניין אחר.
בכמה מקומות בתלמוד מופיע כלל זה בצורת פלגינן דיבורא. דוגמה ידועה היא כשעד מעיד על שני אנשים שביצעו מעשה רע (פשע). לפי התוספות, אם אחד מאלה הוא קרוב משפחה של העד, עדותו לגבי הקרוב נפסלת אך לגבי האדם האחר מקבלים אותה. לעומתם הראב"ד קובע שלפי הכלל זה תקפה החלוקה רק כאשר העד מעיד על עצמו או על אשתו ועל אדם אחר; במקרים של קרוב משפחה אחר העדות מתבטלת כולה, לפי הכלל 'עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה'.
פלגינן דיבורא נדרש כשהחלק השני של הדיבור גורם לפסול את החלק הראשון. לדוגמה: אדם שמודה בפני בית דין על שיתוף במעשה רע עם אדם אחר, את חלק הודאתו על עצמו דוחים, ואת חלקו שנוגע לאדם האחר מקבלים. הסיבה היא שאין אדם מהרהר לשים את עצמו רשע, ולכן לא נותנים אמון בהודאה עצמית.
מקרה נוסף: עבד המביא גט שחרור (מסמך שמכריז שהוא משוחרר) שבו כתוב גם שהאדון נותן לו נכסים כמתנה. הדין הוא שלעבד יש נאמנות (אמון משפטי) לגבי החלק שאומר שהשתחרר, אך לא לגבי טענות לגבי נכסים. לפיכך מקבלים רק את דבר השחרור ודוחים את חלק המתנה.
הגמרא דנה גם במקרים של שטר שנכתב באונס חלקי. רבא פוסק שהעד שאמר שהשטר נכתב בנסיבות כפייה אינו נאמן כלל, משום שהעד בעצם מעיד על מעשה רשע שלו עצמו. רבי עקיבא איגר מציב קושיה: אם הכלל הוא שאי אפשר להאמין למי שמשם עצמו רשע, מדוע לא לקבל ממנו את דבריו לגבי השטר בלבד? הדיון מצביע על מורכבות ההבחנה בין פלגינן דיבורא לפלגינן נאמנות.
הרמב"ם מסביר שההבחנה אינה כי על אחד הדברים העד נאמן ועל השני לא. הוא כותב שהעד נשען על נאמנות לשני עניינים שונים, אך הדרישה להוכחה שונה ביניהם. בענייני ממונות (כספים ונכסים) נדרשת ראייה ברורה יותר מאשר בענייני גיטין (שחרור ונישואין), ולכן ייתכן שדבר אחד יתקבל ודבר אחר יידחה. כך נעשית החלוקה של פלגינן.
מסקנה מעשית: הכלל מאפשר גמישות בשיפוט. כשעד מדבר על עניינים שונים, בית הדין בוחן כל חלק בנפרד לפי חומרת ההוכחה והאמון שמוקנה לו.
פלגינן (בארמית: אנו מחלקים) הוא כלל במשפט היהודי. הכלל אומר שאפשר לחלק עדות לחלקים. חלק מהדברים יקבלו, וחלק יידחו.
כשמזכירים "פלגינן דיבורא" הכוונה היא לקבל חלק מהדיבור ואת החלק השני לדחות. כשמזכירים "פלגינן נאמנות" הכוונה היא שאפשר להאמין לדברים רק בחלקים מסוימים.
בתלמוד מופיע הכלל הזה במספר מקומות. דוגמה: עד מעיד על שני אנשים שעשו מעשה רע. אם אחד מהם קרוב משפחה של העד, חלק מהאגדות קובעות שעדי העד לגבי הקרוב נפסלת, אבל לגבי האדם השני מקבלים את העדות.
אם אדם מודה שהוא עשה מעשה רע יחד עם אדם אחר, לא מאמינים לו לגבי ההודאה על עצמו. לגבי האדם השני מקבלים את דבריו. זה בגלל שאנשים לא נוטים להודות על עצמם ברצון.
עוד דוגמה: עבד מקבל גט שחרור (מסמך שמשחרר אותו מעבדות). אם בגט כתוב גם שהאדון נתן לו נכסים, מקבלים רק את החלק שאומר שהוא חופשי. את דברי הנכסים לא מקבלים.
הרמב"ם אומר שההבדל נובע מרמת הראיות הנדרשת. בשביל דברים מסוימים צריך הוכחה חזקה יותר. לכן ייתכן לחלק את העדות ולקבל רק חלקים שמוכחים היטב.
תגובות גולשים