PCP, או בשמו המדעי פנציקלידין (Phencyclidine), מוכר גם כ"אבק מלאכים". זהו סם דיסוציאטיבי (גורם להרגשת ניתוק מהגוף ומהסביבה) והלוצינוגני (גורם להזיות). שימוש רפואי שלו היה להרגעה והרדמה.
הנוסחה הכימית שלו C17H25N והמסתו המולקולרית 243.4 גרם למול. הסם יוצר תחושת ניתוק, חוסר רגישות לכאב, בלבול ואובדן עכבות. במקרים קשים הוא עלול לגרום להתקפים פסיכוטיים, לפעמים אלימים, ולבעיות קואורדינציה קשות.
בגלל תופעות אלו הוא נחשב למסוכן. בארצות הברית הוא מסווג ב-Schedule II, ובישראל הוא בסם סימן ב'.
ה-PCP משתייך לקבוצה שכוללת גם קטמין וטילטמין. מבחינה טוקסיקולוגית הוא נחשב לנוירוטוקסין, כלומר חומר שפוגע בתפקוד המוח. הסם נספג ברקמות שומניות ומתפרק במטבוליזם לחומרים כגון PCHP, PPC ו-PCAA. בעישון חלקו מתפרק ל-PC ולפיפרידין.
ה-PCP נבדק לראשונה אחרי מלחמת העולם הראשונה כסם מרדים בניתוחים, אך נדחה בגלל תופעות לוואי. בשנות החמישים ניסו אותו בבני אדם בשם "סרניל", והוא נדחה שוב. ניסיונות לשימוש וטרינרי נכשלו. בשנות השבעים הוכנס לרשימות החומרים המסוכנים, ובשל זמן מחצית חיים ארוך ותופעות לוואי הוא אינו משמש כיום ברפואה.
PCP, שנקרא גם פנציקלידין ולעיתים "אבק מלאכים", הוא סם. זהו סם דיסוציאטיבי (גורם להרגשת ניתוק מהגוף). זהו גם הלוצינוגני (גורם להזיות, לראות או לשמוע דברים שלא קיימים).
השתמשו בו פעם להרגעה ולהרדמה, אבל הוא יוצר בעיות. אנשים עלולים להרגיש לא מוסברים, לא להרגיש כאב, ולבלבל. לפעמים יש רעידות או תקופות של אובדן שליטה.
הסמים האלה מסוכנים. מדינות רבות אוסרות עליו.
ה-PCP קרוב לסמים כמו קטמין. הוא עלול לפגוע במוח. הגוף שומר אותו בשומן ומפורק לחומרים אחרים.
ניסו את ה-PCP כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה כרופא מרדים. בגלל תופעות הלוואי דחו אותו. בשנות החמישים ניסו אותו שוב, ושוב דחו. בשנות השבעים הוא הוכר כסם מסוכן.
תגובות גולשים