פסטיבל האי וייט 1970

פסטיבל האי וייט נערך בין 26 ל-31 באוגוסט 1970 על אי וייט, מול חוף דרום אנגליה. הגישה לאי הייתה רק במעבורות. לפי חברת הרכבת הבריטית וספר השיאים של גינס, כ-600,000 אנשים הגיעו לפסטיבל. הערכות לא רשמיות דיברו על עד 700, 800 אלף.

הפסטיבל נחשב לאחד מפסטיבלי הרוק הגדולים והחשובים של תחילת שנות השבעים. הוא סימל שינוי תרבותי: מעבר מעידן ה'ילדים הפרחים' לשנים שבהן המוזיקה הפכה למסחרית ותאגידים נכנסו לזירה. האירוע הושווה לוודסטוק, אך היו בו גם קונפליקטים שנחשבו לביטוי לסוף תקופה תמימה.

הרעיון נולד כדי לגייס תרומות לבריכת שחייה באי. האחים רון, ריי וביל פולק יחד עם ריקי פאר ארגנו את הפסטיבלים. הראשון ב-1968 היה קטן (כ-10,000 איש). ב-1969 הגיעו כ-150,000, והכוכב הבולט היה בוב דילן. התכנונים ל-1970 שאפו ליצור את פסטיבל הרוק הגדול ביותר, עם אמנים מהמפורסמים של התקופה.

נוצרו התנגדות ומאבקים מקומיים. התושבים הסובבו האי היו רבים מבוגרים ושמרנים, וחלקם חששו ממספר המבקרים ומהאופי של האירוע. איום קיצוני אחד אף הושמע על ידי תושב שצוין כאיש צבא בגמלאות. לבסוף הוחלט לערוך את הפסטיבל בחוות איסט אפטון, ליד הגבעה אפטון דאון.

הרכב האמנים כלל שמות גדולים של התקופה, אם כי אין צורך ברשימה ארוכה. בין הבולטים: ג'ימי הנדריקס (בהופעתו האחרונה באנגליה לפני מותו), The Who, ג'וני מיטשל, ג'ואן באאז, בוב דילן, לאונרד כהן, אמרסון לייק ופאלמר, מיילס דייוויס וקريس קריסטופרסון. חלק מהזמנים הראשונים היו בחינם; סוף השבוע של הכוכבים נדרש לתשלום קטן.

במהלך הפסטיבל היו עימותים תכופים בין קהל גדול שאנסו להיכנס חינם לבין אנשי האבטחה והאמרגנים. אנרכיסטים (אנשים המתנגדים למוסדות ושלטון) מיהרו לעורר מחאות ולנסות לפרוץ גדרות. קבוצת היפים שעל הגבעה כינתה את עצמה "שורת החורבן" והצליחה לצפות בהופעות מהגבעה ללא תשלום. אמנים מסוימים, כמו ג'וני מיטשל, נאלצו להפסיק הופעות בגלל הפרעות. בסופו של יום ראשון הכריזו המארגנים על הפסטיבל כחופשי.

האמצעים הלוגיסטיים לא הספיקו לגודל הקהל. אספקת מזון ושתייה לא עמדה בעומס. השירותים היו מעטים ובמצב בריאותי לקוי. שינוע כ-600,000 איש במעבורות ובאוטובוסים היה קשה מאוד וגרם לפקקים ארוכים. זיהום ופליטות פסולת פגעו בסביבת האי. בעקבות האירוע חוקק ב-1971 "חוק האי וייט", שאסר התכנסות של מעל 5,000 איש ללא היתר.

למרות הקשיים והעימותים, רבים חוו רגעי אחווה ושמחה. מאות אלפי משתתפים נהנו מהמוזיקה ועמדו יחד בהשמעת המנון שנשמע בכל יום - ביצוע רוק של הלחן הנוצרי "חסד מופלא". האווירה השתפרה לאחר שהשערים נפתחו והגדרות הורדו.

שימוש בסמים היה נפוץ מאוד. החומרים הבולטים היו LSD (סם פסיכדלי שמשנה תחושת המציאות), גראס וחשיש. המשטרה נכשלה במאמציה לעצור מספר גדול של מחזיקי סמים. במקביל, היו דיווחים על התנהגויות שהכעיסו תושבים מקומיים, כמו גנבות והשלכת פסולת.

התקשורת דיווחה נרחב על האירוע. העיתון Melody Maker יצא במהדורות מיוחדות, ושידורים ברדיו ובטלוויזיה התנהלו במדינות שונות. האירוע תועד בסרטו של המפיק מורי לרנר בשם "מסר לאהבה - הפסטיבל באי וייט 1970", שהוצג לבסוף ב-1995. גם יצא אלבום כפול שכולל הקלטות מהפסטיבל.

הפסטיבל התקיים מ-26 עד 31 באוגוסט 1970 על אי וייט באנגליה. האנשים הגיעו לשם במעבורות. כ-600,000 בני אדם היו שם, לפי ספר השיאים של גינס.

האירוע היה גדול מאוד והשפיע על המוזיקה והתרבות. הרבה חשבו שזה סופה של תקופה רומנטית ונעימה שקרויה "ילדי הפרחים".

הפסטיבל התחיל כדרישה לגיוס כסף לבריכה באי. שלושה אחים מארגנים התחילו בכך ב-1968. ב-1969 הגיע בוב דילן, וב-1970 התכוננו להביא הרבה כוכבים גדולים.

בפסטיבל הופיעו אמנים מפורסמים, ביניהם ג'ימי הנדריקס, The Who, ג'וני מיטשל, ג'ואן באאז ובוב דילן. הופעות רבות נערכו במשך חמישה ימים.

הרבה אנשים רצו להיכנס חינם. זה גרם לריב בין חלק מהקהל לאנשי האבטחה. בסוף היום האחרון הפסטיבל הוכרז כחופשי.

היו בעיות של אוכל, שירותים ומעבורות צפופות. השירותים היו מלוכלכים, והאוכל אזל מהר. אחרי הפסטיבל חוקקו חוק שאוסר על התכנסות גדולה כזו ללא אישור.

למרות הבעיות, רבים אהבו את המוזיקה וחשו אחדות. בסוף כל יום נשמע שיר דתי מוכר בשם "חסד מופלא".

הרבה אנשים נטלו חומרים שהשפיעו על התחושה. המשטרה ניסתה לעצור, אך לא הצליחה הרבה.

האירוע תועד בחדשות וברדיו. יצא גם סרט בשם "מסר לאהבה" ואלבום כפול עם הקלטות מהפסטיבל.