פסיכולוגיה קוגניטיבית

פְּסִיכוֹלוֹגְיָה קוֹגְנִיטִיבִית עוסקת בהבנת התהליכים השכליים שמאפשרים חשיבה, תפיסה, זיכרון וקבלת החלטות.

מחקר פסיכולוגי מדעי החל בסוף המאה ה-19. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית צמחה באמצע המאה ה-20 מתוך הפסיכולוגיה הניסויית. היא חיפשה הסברים פנימיים לתיווך בין גירוי לתגובה, במקום ההסתמכות הבלעדית על התנהגות נצפית.

שתי גישות מוקדמות היו חשובות: הגישה הסטרוקטורליסטית (וונדט), שחקרה מרכיבים בסיסיים של החוויה, והגישה הפונקציונליסטית (ג'יימס), שדגלה בחקר תפקודה של המודעות במקום בפירוק לחלקים.

הביהביוריזם (התמקדות בהתנהגות נצפית) בולט אצל ווטסון וסקינר. הם צמצמו את המחקר למה שניתן למדוד חיצונית, וסרבו להסתמך על דיווחים פנימיים של הנבדקים.

חוקרים כמו חומסקי וטולמן הראו כי יש צורך במשתנים מתווכים (כמו זיכרון מרחבי או יכולות מולדות) כדי להסביר שפה ולמידה. ניל מילר הראה שמודלים עם משתנים פנימיים יכולים לפשט הסברים.

הגישה הקוגניטיבית שילבה מטלות ניסוייות מדידות עם חקר התהליכים המנטליים עצמם. היא אפשרה ניבויים חדשים והפכה את חקר התהליכים הפנימיים לשחזרי.

שאלת הקשר בין מודלים קוגניטיביים לפעילות מוחית היא מרכזית. מקרים של חולים עם פגיעות מוחיות, כמו HM ו-KF, נתנו תובנות חשובות על מבנה הזיכרון וקשריו עם המוח.

תפיסה היא הדרך שבה המוח מסווג ופענח את המידע מהחושים. בחסך גירויים (חוסר גירוי חושי) אנשים חווים קשיים בתפיסה ואף חזיונות.

יש גישות שונות: עיבוד הוליסטי (גשטאלט), שבו מזהים פריטים כשלם, ועיבוד אנליטי, המבנה את האובייקט מרכיביו הבסיסיים. גם עיבוד מלמעלה-למטה (TOP-DOWN) קיים, כאשר הידע והציפיות משפיעים על מה שנקלט.

קשב הוא היכולת למקד ולעקוב אחרי גירוי או משימה. הוא מאפשר להמשיך משימה, למקד גירוי, לשפר תפיסה ולבחור תגובה. תאוריות רואות אותו כסינון או כמשאב מוגבל.

חוקרים מבחינים בזיכרון חושי, זיכרון לטווח קצר (כולל זיכרון עבודה, המערכת שמחזיקה מידע פעיל לעיבוד), וזיכרון לטווח ארוך. האחרון מחולק לזיכרון סמנטי (עובדות), פרוצדורלי (מיומנויות), ואפיזודי (חוויות וזמנים). יש גם הבחנה בין זיכרונות דקלרטיביים למודעים ואימפליציטיים שאינם מודעים.

ייצוג מנטלי הוא הדרך שבה המידע מאורגן במוח. קטגוריזציה (מיון לקבוצות) משפיעה על פירוש מידע חדש ומשפיעה על התנהגות.

קבלת החלטות היא בחירה בין אפשרויות. מחקרי סוף המאה ה-20, במיוחד של כהנמן וטברסקי, חקרו כיצד אנשים מעריכים סיכונים וערכים.

סקינר טען שהקוגניטיביסטים ממציאים ישויות כמו "זיכרון" ו"ייצוגים" במקום לחקור התנהגות ישירה. חומסקי מצדו טען כנגד גרסאות הביהביוריזם שהיו פשטניות מדי.

חוקרים שונים חולקים על רעיון ה"מהפכה". מחקרים על ציטוטים מדעיים הראו שחל שינוי, אך לא בהכרח מהפכה חד-משמעית.

הקוגניטיביזם היום משולב עם מדעים אחרים כמו בלשנות, מדעי המחשב ונוירולוגיה. הכלים הנוירופיזיולוגיים (למשל EEG) מסייעים לבדוק הידרדרות קוגניטיבית באופן אובייקטיבי.

פְּסִיכוֹלוֹגְיָה קוֹגְנִיטִיבִית חוקרת איך אנחנו חושבים ולומדים.

המחקר התחיל לפני הרבה שנים. באמצע המאה ה-20 חוקרים החלו לבדוק גם מה קורה "בתוך הראש" ולא רק בהתנהגות.

ביהביוריזם היא גישה שהסתמכה רק על מה שניתן לראות ולהשיג מדידות.

הקוגניטיביסטים בדקו מטלות מדידות. הם חקרו תהליכים מנטליים כמו זיכרון ותפיסה.

תפיסה היא איך המוח מפרש את מה שאנו רואים ושומעים. כשאין גירויים חיצוניים, אנשים עלולים לראות או לשמוע דברים שלא באמת קיימים.

עיבוד מלמעלה-למטה (TOP-DOWN) הוא כשהמוח משתמש בזיכרון ובציפיות כדי להשלים מידע חדש.

קשב הוא היכולת להתרכז בדבר אחד. הוא עוזר לשמוע מורה ולהשלים מטלה.

יש זיכרון קצר וזיכרון ארוך. זיכרון עבודה (הסבר: מקום בזיכרון שבו מחזיקים מידע קצר לזמן קצר) עוזר לנו לשוחח ולפתור בעיות. זיכרון ארוך שומר עובדות, מיומנויות וחוויות.

ייצוג מנטלי פירושו איך המידע מסודר במוח. למשל מיון לחברות ולחברים עוזר לנו להבין אנשים חדשים.

קיים קשר בין מחקר קוגניטיבי לנוירולוגיה ולמחשבים. כלים כמו EEG עוזרים למדוד פעילות מוחית ולבדוק תהליכים קוגניטיביים.