פפ"ש (מבטאים פֶּפֶּשַה, ר"ת של 'פיסטולט‑פולמיוט שפגינה') הוא תת‑מקלע (נשק אוטומטי קצר‑טווח) ששירת בצבא האדום במלחמת העולם השנייה.
הפפ"ש בלט בקצב אש גבוה, כ־900 כדורים בדקה. כדי לצמצם עליית קנה בזמן ירי מהיר הותקן מפצה סטייה פשוט. הנשק היה אמין ועמיד, אך לעיתים המחסנית העגולה נתקעה. בשל הפשטות והחוזק שלו זכה להערכה רבה והיה די מדויק לירי קצר־טווח. חלקיו יוצרו מפח מכופף ותוכננו להשתלב ללא ברגים, מה שהפך אותו זול ומהיר לייצור.
הפפ"ש נכנס לשירות ב־1941. יוצרו קרוב ל־6 מיליון יחידות, והוא הוחלף במקום דגמים יקרים יותר. כשהופל שלל בידי הגרמנים הם אימצו גרסה מוסבת עם קנה ל־9 מ"מ ומתאם למחסניות של ה‑MP40, וכנו אותה MP‑717. בנוסף יוצר דגם זול יותר, הפפ"ס, עבור צוותי טנקים, צנחנים ויחידות סיור.
פפ"ש (פֶּפֶּשַה) הוא תת‑מקלע. תת‑מקלע זה נשק שיורה הרבה יריות במהירות קרובה.
הוא יורה מהר מאוד, כ‑900 כדורים בדקה. (הרבה כדורים בכל דקה.)
הוא חזק ופשוט לבנייה. המחסנית היא קופסה עגולה שמחזיקה כדורים, לפעמים היא נתקעת.
חלקי הנשק נעשים מפח מכופף בלי ברגים. זה עשה אותו זול לייצור.
הפפ"ש החל לשמש ב־1941. ייצרו ממנו בערך ששה מיליון יחידות. הגרמנים השתמשו גם הם בכלי שעובר המרה ל־9 מ"מ. היה גם דגם זול בשם פפ"ס לצנחנים ולוחמי טנקים.
תגובות גולשים