פרגמטיזם היא אסכולה פילוסופית שרואה במחשבה כלי לפעולה ולפתרון בעיות. הפרגמטיסטים מתנגדים לרעיון שמחשבה נועדה רק לתאר או לייצג את המציאות. הם טוענים שהמחשבה משמשת לחיזוי, לפתור בעיות ולכוון פעולה. אמת נמדדת לפי התוצאות המעשייות והיעילות של רעיון, ולא רק לפי התאמה לתאוריה. הפרגמטיזם מדגיש את העולם המשתנה ומעדיף שיקולים פרקטיים על שיקולים מופשטים.
האסכולה צמחה בארצות הברית סביב 1870. צ'ארלס ס' פירס נחשב למייסד שהציע לבחון רעיונות לפי ההשפעות הפרקטיות שלהם. ויליאם ג'יימס וג'ון דיואי פיתחו את השיטה והפיצו אותה, והשימוש במונח הופיע לראשונה ב-1898. הפרגמטיזם לא שולל את המטאפיזיקה (שאלות על מה שקיים מעבר לנראה), אך מעדיף לבדוק שאלות כאלה דרך ההשפעות שלהן בחיים היומיומיים.
מאוחר יותר, בשנות ה-60 של המאה ה-20, חזרה התעניינות בפרגמטיזם בעקבות עבודתם של פילוסופים כמו וילארד קווין ווילפרד סלרס. מהמכון הזה גדל ענף שנקרא לעתים "נאו-פרגמטיזם". פילוסופים מודרניים כמו ריצ'רד רורטי, הילרי פטנם ורוברט ברנדום תרמו לדיון, אך גם עוררו מחלוקות על פירוש מורשתו של פירס ועל חשיבות הניסיון והלשון בפרגמטיזם.
כמה חוקרים טענו כבר בראשית המאה ה-20 שקיימות השפעות בין הפרגמטיזם האמריקאי לבין הגותו של ריה"ל (רבי יהודה הלוי). מחקרים מאוחרים יותר פיתחו את הרעיון הזה והצביעו על דמיון בין רעיונות הפרגמטיזם למסורת היהודית, כולל מקורות בתנ"ך ובספרות חז"ל. בין החוקרים שהשפיעו בתחום זה נמנים חוקרים יהודיים ובינלאומיים, ומיכה גודמן כתב על היבטים פרגמטיים בהגות ריה"ל ובדיונים מודרניים כמו בספריו "חלומו של הכוזרי" ו"מלכוד 67".
פרגמטיזם אומר שמחשבה היא כלי שעוזר לפתור בעיות. מחשבה צריכה לעזור בפועל. אם רעיון עובד, הוא נחשב אמיתי לפי הפרגמטיסטים. הם בוחנים רעיונות לפי התוצאות שלהם.
הרעיון התחיל בארצות הברית בסוף המאה ה-19. צ'ארלס ס' פירס היה מורה דרך חשוב. ויליאם ג'יימס וג'ון דיואי פיזרו את הרעיון והפכו אותו לפופולרי. מאוחר יותר פילוסופים אחרים חזרו לדבר על זה והקימו דרכים חדשות לפרגמטיזם.
חוקרים מסוימים רואים קשר בין הפרגמטיזם לבין ספרות יהודית ישנה. הם מצביעים על דמיון לרעיונות בתנ"ך ובספרות חז"ל. גם מיכה גודמן כתב על זה בספריו.
תגובות גולשים