פרוטקציוניזם

פרוטקציוניזם הוא מדיניות כלכלית של החלת מגבלות וחסמים על הסחר בין מדינות. זאת באמצעות כלים כמו מכס (מס על סחורות מיובאות), מכסות (הגבלת כמות הייבוא), רגולציות שמפחיתות ייבוא וחוקי אנטי-דאמפינג (איסור על מכירה במחירים נמוכים משמעותית כדי לפגוע בתחרות). המטרה היא להגן על התעשייה המקומית מהתחרות הבינלאומית.

הכלים העיקריים הם הטלת מכסים, הגבלת מכסות, סובסידיות (תמיכה כספית ליצרן מקומי) ותקנות מקומיות. פרוטקציוניזם קשור לעתים לתאוריות כמו מרקנטיליזם ולאמונה שהגנה על הייצור המקומי תשפר את המאזן המסחרי.

במקומות המערביים מקובל לנקוט במדיניות כזו כדי לשמור על רמת החיים של המעמד הבינוני או כדי להגן על תעשיות חשובות פוליטית. בעשורים האחרונים מפעלים רבים הועברו למדינות עם כוח עבודה זול (מיקור חוץ), וזה הוביל קריאות להגנה על משרות, גם במקצועות מבוססי ידע. עם זאת, כלכלנים רבים טוענים שזה מעביר חלק מההכנסות מהצרכנים אל התעשיינים המקומיים, כי המחירים עולים.

דמויות היסטוריות בארה"ב כמו אלכסנדר המילטון, אברהם לינקולן ותאודור רוזוולט תמכו בטכניקות פרוטקציוניסטיות. בישראל פוליטיקאים מסוימים נתפסים כבעלי גישה כזו.

תומכי הפרוטקציוניזם מדגישים את חשיבות שמירת המשרות, גם אם הן יקרות יותר. הם טוענים שהגנה על תעשיות מקומיות שומרת על משפחות ועל קהילות שנפגעות כשמפעל נסגר. טיעונים כלכליים נוספים הם שמניעת ירידה בצריכה מונעת מיתון ושימור היצע של עבודות לא מתאימות לגיל או להשכלה גבוהה.

מונח זה כולל גם צעדים שאינם מכסים או מכסות, כמו ניסיונות למדינות לקבוע תקנות עבודה והגנות סביבתיות. חלק מהפרוטקציוניסטים טוענים שסחר חופשי קיים פוגע בתעשייה המקומית כי הוא מקל על חברות זרות להיכנס לשוק.

מדינות מפותחות פועלות בדרך כלל לעידוד סחר חופשי דרך אמנות וארגונים כמו WTO. עם זאת, רבות מהן משתמשות עדיין בסובסידיות, מכסות והקלות מס כדי להגן על יצרנים מקומיים. דוגמה היסטורית: בין 1981 ל־1994 נקבעו מכסות וולונטריות על ייצוא המכוניות היפניות לארה"ב, מה שהעלה את המחירים בכ־14%.

מבקרי הפרוטקציוניזם טוענים שהוא פוגע בצרכנים ובכלכלה בכללותה, מפחית תחרות, וגורם להעברה של משאבים מהצרכנים ליצרנים. יש גם חשש שהמדיניות נותנת כוח גדול מדי לרגולטורים ומעודדת שחיתות. כלכלנים רבים סבורים שסחר חופשי מייצר יתרון בכך שהוא מאפשר למדינות להתמחות בתחומים שבהם יש להן יתרון תחרותי.

יש האומרים שאין נכון לקבוע מדיניות קיצונית של פרוטקציוניזם או שוק חופשי בלבד. מדינות מנסות למקם את עצמן על סולם בין שתי הגישות, בהתאם לצרכים המקומיים.

פרוטקציוניזם זה מדיניות שמגנה על המפעלים והחברות שבמדינה. המדינה עושה זאת בעזרת מכס. מכס זה מס על דברים שמגיעים מבחוץ. יש גם מכסות. מכסה היא הגבלה על כמות הייבוא.

המדינה יכולה גם לתת תמיכה כספית ליצרנים כאן. היא יכולה לחוקק חוקים שקשים ליצרנים זרים. המטרה היא לשמור על משרות ולמנוע סגירת מפעלים.

תומכים אומרים שזה שומר על עבודות. כשהמפעל נסגר, משפחות עלולות להיפגע והעיר עלולה להיחלש.

יש צעדים שנראים כמו הגנה, אבל הם מגיעים דרך חוקים של עבודה וסביבה. פעולות כאלה גם נחשבות לפרוטקציוניזם.

רוב המדינות תומכות בסחר חופשי. סחר חופשי אומר שמקלות על החלפת סחורות בין מדינות. אבל עדיין משתמשים במכסות וסובסידיות כדי להגן על מפעלים. דוגמה: כשהגבילו כמה מכוניות מיובאות למדינה, המחירים עלו בכ־14%.

מבקרים אומרים שזה יקר לצרכנים. המחירים יכולים לעלות וזה פוגע באנשים שקונים. יש גם סכנה ששלטונות ישתמשו בכוח לרעה.

יש מי שחושב שאפשר לבחור פתרון ביניים. אפשר לשלב מעט הגנות וגם לקדם סחר חופשי. כך מנסים לשמור גם על עבודה וגם על מחירים סבירים.