פרשני המקרא היהודים

פרשנות המקרא היהודית שלאחר חז"ל נחלקת לשתי תקופות עיקריות. תקופת ימי הביניים מתחילה אצל פרשנים כמו רס"ג, מנחם ודונש בסוף האלף הראשון ונגמרת אצל רלב"ג בתחילת המאה ה-14.

במשך כמעט 600 שנה לא נכתבו כמעט פירושים חדשים על מילות התנ"ך עצמן. הסגנון המקובל היה להביא פירושים קדומים, למשל רמב"ן ורש"י, ולהשוות ביניהם. הפרשנים שאלו שאלות וביררו מי הנכון בעזרת הסברים. יש ספרים שמילאו תפקיד של "אוספים והשוואות", כגון כלי יקר, דבק טוב, אור החיים ומשכיל לדוד. היו גם ספרים שמסבירים פירוש קיים, בדרך כלל פירוש רש"י, על ידי השוואה לפירושים אחרים.

הפרשנות התחדשה בתחילת המאה ה-18 בעקבות תנועת ההשכלה, זרם שחיזק לימוד מדעי וחינוך בחברה היהודית. מאז הקמת מדינת ישראל גדל העניין בתנ"ך. יוצאו כתבי עת על התנ"ך, כמו מגדים, ונכתבו פירושים ועיונים מודרניים. בין היצירות הבולטות ניתן למצוא את דעת סופרים, עיוניה של נחמה ליבוביץ ואת המפעל הגדול "דעת מקרא".

אחרי תקופת חז"ל התפתחה פרשנות המקרא לשתי תקופות גדולות. בימי הביניים היו פרשנים מפורסמים, למשל רש"י ורמב"ן.

כמעט 600 שנה לא נכתבו פירושים חדשים על המילים בתנ"ך. במקום זה אספו והשוו פרשנים פירושים ישנים כדי לברר מה נכון. ספרים כמו כלי יקר ודבק טוב הביאו פירושים ישנים והשוו ביניהם.

בתחילת המאה ה-18 חזרה התעניינות בפרשנות בגלל תנועת ההשכלה. ההשכלה היא תנועה שעודדה לימוד חדש ומדעי בקרב היהודים. אחרי הקמת מדינת ישראל אנשים חקרו את התנ"ך עוד יותר. יצאו כתבי עת על התנ"ך, כמו מגדים, והתחילו פרויקטים גדולים כמו דעת מקרא.