צו מעצר

צו מעצר הוא הוראה כתובה וחתומה בידי שופט. ההוראה מורה למשטרה לעצור אדם שלפי המבקשים יש חשד סביר או ראיות לכאורה לביצוע עבירה פלילית.

בישראל מבקשת את צו המעצר התביעה, כלומר עורך דין שמייצג את המדינה בפלילים. לעתים השופט מוציא צו בעצמו, כדי שהמשטרה תביא לבית המשפט אדם שלא הגיע לדיונים. המשטרה הקרובה למקום מגוריו של החשוד מבצעת את המעצר. בחוק משנת 1996 נקבע שעקרונית מעצר ייעשה בצו שופט, אלא אם החוק נותן סמכות אחרת.

מדינה חברה באיחוד האירופי יכולה להוציא צו מעצר אירופי. צו כזה תקף בכל מדינות האיחוד.

בשנת 2002 הונהג עקרון ההכרה ההדדית לצווי מעצר אירופיים (EAW). העיקרון מחליף ברוב המקרים את הליכי ההסגרה הרשמיים במנגנון פשוט להעברת חשודים בין מדינות. עם זאת, היו חששות בנוגע להגנה על זכויות אדם, כי לא היה מנגנון אירופי חזק לפיקוח על קיום הזכויות.

אירועים ב-2001 הגבירו את הרצון להתמודד עם פשעים בין-לאומיים. הנציבות הציעה צו מעצר אירופי, ההצעה התקבלה מהר ובהמשך המועצה אימצה אותה ביוני 2002. ההחלטה מחייבת את התוצאה, אך משאירה למדינות שיקול דעת בשיטות היישום; לא נדרשה אשרור נוסף, ולפרלמנטים הלאומיים הוטל לעדכן חקיקה מקומית כדרוש.

צו מעצר הוא פתק חתום בידי שופט. הפתק אומר למשטרה לעצור מישהו. עצירה היא להביא מישהו לבדיקת בית משפט כשיש חשד לעבירה.

בתיקים פליליים מבקשת את הצו התביעה. תביעה היא עורך דין שמייצג את המדינה. לפעמים השופט מוציא צו בעצמו. משטרת המקום מבצעת את המעצר. חוק משנת 1996 אומר שרוב המעצרים צריכים צו שופט.

מדינות באירופה יכולות להשתמש ב"צו מעצר אירופי". צו כזה עובד בכל המדינות החברות.

בשנת 2002 התחילו להשתמש בצווי מעצר אירופיים הרבה יותר. כוונת ההסדר היא להעביר חשודים בין מדינות בקלות. אחרי אירועים ב-2001 נוצר לחץ לעשות זאת מהר יותר. היו גם דאגות שצריך לשמור על זכויות אנשים. המועצה האמינה על ההחלטה ביוני 2002, ולמדינות ביקשו להתאים את החוקים המקומיים.