"צוואה" היא בקשה בכתב או אמירה שבאמצעותה אדם קובע מה ייעשה ברכושו אחרי מותו. ברוב המקרים החוק מכיר בצוואה רק אם היא נערכה לפי הכללים שנקבעו בחוק.
החוק נותן למוריש חופש גדול לחלק את עזבונו (העיזבון = כל רכושו אחרי המוות) כפי שיבחר. המשמעות: לא צריך שהחלוקה תהיה "צודקת" או שוויונית. אפשר להדיר יורשים, להעדיף יורש אחד או לצוות למוסד ציבורי, כל עוד הגוף מקיים דרישות משפטיות.
אפשר להתנות הורשה בתנאים. תנאים שמגבילים את אורך החיים של הנכס או דורשים אורח חיים מסוים עלולים להיפסל מטעמים של מוסר או תקנת הציבור. אך יש מקרים שבהם בתי המשפט כיבדו תנאים שנויים במחלוקת.
חוק הירושה הישראלי מכיר מספר סוגי צוואות. אחד החשובים הוא "צוואה הדדית".
צוואה הדדית היא צוואה שבה שני אנשים, בדרך כלל בני זוג, מסכימים על חלוקת רכושם באופן משותף. המטרה היא להבטיח יציבות בתוכנית ההורשה וליצור הסכמה הדדית.
לפני אוגוסט 2005 לא היה בחוק מנגנון ברור לביטול או לשינוי חד־צדדי של צוואות הדדיות. בתי המשפט פסקו כל מקרה לפי נסיבותיו. הלכת זמיר קבעה שאפשר לשנות צוואה אלא אם הוכחה הגבלה מפורשת.
באוגוסט 2005 הוסף סעיף 8א לחוק. הסעיף קובע שני כללים עיקריים לביטול צוואה הדדית:
1) בבחיי שני בני הזוג: ביטול צריך להיעשות בכתב ולהיות מוכרז לבן הזוג השני.
2) לאחר מות אחד מבני הזוג: השורד יכול לבטל את הצוואה אם הוא מוותר על חלקו בעיזבון של בן הזוג שנפטר.
התיקון הבהיר חובות וזכויות והגביר את עיקרון ההסתמכות (ההסתמכות = הציפייה של צד אחד שהשני יפעל לפי הצוואה).
צוואות הדדיות מוקדמות עדיין מעוררות שאלות פרשניות. בתי המשפט בודקים את לשון הצוואה ואת עקרון ההסתמכות כדי להחליט אם הייתה כוונה מחייבת.
עקרון ההסתמכות אומר שכל צד הניח שצד שני יקיים את הצוואה. שופטים דנו אם ביטול חד־צדדי מהווה הפרת התחייבות, בדומה לחוזה.
בתי המשפט מתמודדים עם צוואות חדשות שנכתבו נגד צוואות הדדיות בעזרת: חיזוק עיקרון ההסתמכות, פרשנות לשון הצוואה, בדיקת התנהגות הצדדים, ובחינת פגמים בצוואה המאוחרת.
צוואה יכולה להיות פגומה בכמה אופנים, ולפיכך להתבטל. יש ארבעה סוגי פגמים עיקריים בחוק, שמהווים גם עילות לתקיפת הצוואה בבית המשפט.
החוק קובע רשימה סגורה של עילות להתנגדות לצוואה. בין העילות: אי־כשרות לצוות (חוסר יכולת להבין את מעשיו), צוואה סתומה (אי אפשר להבין את הכוונה), צוואה בלתי חוקית, השפעה בלתי הוגנת, וצוואה לטובת עדים שנטלו חלק בעריכתה.
התנגדות מוגשת לרשם לענייני ירושה, ובהמשך הדיון מועבר לבית המשפט לענייני משפחה.
חוק הירושה מסדיר מתי צוואה נחשבת מבוטלת. בית המשפט העליון פסק ב־2005 כי אם כוונת המצווה לביטול ברורה, ניתן להכיר בביטול גם בלי עמידה בכל הטקסים הפורמליים. אך אם הכוונה אינה ברורה, נשמרת הדרישה לפורמליות.
חוק הירושה קובע שיש לפרש צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שמשתמע מצוואתו, ואז לפי הנסיבות אם לא ברור. בתי המשפט אימצו מבחנים דו־שלביים: קודם ללשון הצוואה, ורק לאחר מכן לבדוק נסיבות חיצוניות.
במדינות רבות באירופה ישנן חקיקות של "צוואה כפויה" (forced heirship). בבסיס שיטה זו חלק מעיזבונו של אדם עובר אוטומטית לקרובי משפחה. המצווה רשאי לצוות רק את היתרה. תומכים טוענים שזה משמור למשפחה; מתנגדים אומרים שזה מפחית את חופש המצווה.
ביהדות המסורתית אין הכרה בצוואה לשינוי הורשה על פי התורה. הורשה נקבעת לפי דין תורה, שלפיו הבנים יורשים את האב. עם זאת, נהוג להשתמש ב"מתנה" שניתנת לפני המוות כדי להשפיע על חלוקה. אדם שאינו בקיא בהלכה רשאי לערוך צוואה כמקובל במקום מגוריו.
בהלכה המוסלמית רוב העיזבון (שני שלישים) יוקדש לקרובים קרובים כמו בן/בת זוג, ילדים והורים. המצווה יכול לחלק לפי רצונו רק את השליש הנותר. גם שם יש הבדלים בין זכרים לנקבות בחלוקה.
נושא הצוואות והכללים סביבן השתנו לאורך זמן. בחוק הישראלי ובפסיקה יש שילוב של חופש הציווי ועקרונות שמגנים יורשים.
צוואה היא מסמך שאדם כותב כדי לקבוע מה יקרה ברכושו אחרי מותו. עיזבון הוא כל הרכוש שלו.
בחוק אפשר לאדם לחלק את רכושו איך שהוא רוצה. זה לא חייב להיות שווה או "צודק".
אפשר לכתוב תנאים בצוואה. חלק מהתנאים עלולים להיפסל אם הם לא מוסריים.
יש כמה סוגי צוואות. אחת החשובות נקראת "צוואה הדדית".
שני אנשים, בדרך כלל בני זוג, מצוות ביחד. הם רוצים שהחלוקה תהיה בטוחה ויציבה.
בשנת 2005 הוחלט בחוק על כללים לצוואות הדדיות. אם רוצים לבטל צוואה הדדית בבחיי שניהם, צריך לכתוב על זה בכתב ולהודיע לבן הזוג. אחרי שמישהו מת, השורד יכול לבטל אם ויתר על חלקו בעיזבון.
צוואה עלולה להיות בטלה אם מי שעשה אותה לא היה מסוגל להבין את מעשיו, או אם הצוואה לא ברורה, או אם היא נעשתה תחת לחץ. אנשים יכולים להתנגד לצוואה ולהגיש זאת לבית המשפט.
אם המצווה כוונתו לבטל צלולה וברורה, בית המשפט יכול לאשר ביטול גם בלי כל הטפסים המלאים. בפרשנות בוחנים קודם את לשון הצוואה ואז את הנסיבות.
במדינות אחרות המשפחה זוכה באופן אוטומטי לחלק מהרכוש. זאת נקראת צוואה כפויה.
ביהדות המסורתית ההורשה נקבעת לפי הדין הדתי ולא לפי צוואה. אפשר לתת מתנה לפני המוות כדי לשנות את החלוקה.
בהלכה המוסלמית רוב הרכוש הולך לקרובים. המצווה יכול לחלק רק את השליש הנותר כרצונו.
תגובות גולשים