ציונות מעשית

"הציונות המעשית" היא גישה בציונות שהתמקדה בעלייה לארץ, בקניית אדמות ובהקמת יישובים ומפעלים. היא טוענת שיש לפעול בפועל לשיבתו של העם היהודי לארצו, גם בלי אישור דיפלומטי מראש. יוסף טרומפלדור ביטא זאת בסיסמה: "במקום שבו עוברת המחרשה, שם יהיה הגבול".

התנועה הציונית צמחה בסוף המאה ה־19, בעיקר במרכז ומזרח אירופה. בגל ההתקפות על יהודים ברוסיה, שנקראו "פרעות" (התקפות אלימות נגד יהודים), נוצר דחף להגירה ולחיפוש פתרון לאומי.

נוצר ויכוח האם לעודד יהודים להגר לאמריקה או לכוון אותם לעלות לארץ ישראל. רבנים ואמידים חששו מהשפעות ההגירה והשתלבות בתרבות חדשה. משכילים רבים חשבו ששינוי מדיני ולא רק אישי נחוץ, כי שנאת יהודים חוזרת גם אחרי האמנציפציה (שחרור חוקי).

יהודה ליב פינסקר קידם רעיון של "אוטואמנציפציה" (עזרה עצמית). הכוונה היא שבני העם ידרשו לעצמם מולדת ויבנו אותה בעצמם. בעקבות הפרעות נקלטו רעיונות לאומיים גם בקרב משכילים, והתחיל שיתוף פעולה בין זרמים שונים.

בשנים המוקדמות של המאה ה־20 הציע הרצל פתרון טריטוריאלי מחוץ לארץ, בשם "תוכנית אוגנדה", הצעה להקים בית יהודי בשטח אחר. רבים התנגדו והעדיפו רק את ארץ ישראל. הוויכוח הזה חיזק את הדגש על פעולה מעשית בארץ.

לאחר מותו של הרצל נמשכה המחלוקת בין דרך מדינית לפעולה מעשית. בקונגרסים של תחילת המאה ה־20 נרשמה עליית כוחו של המחנה המעשי. ארתור רופין הוביל מאמצים לארגון עלייה והתיישבות, והכספים של ההסתדרות הופנו לפעילות בארץ.

לפני העלייה הראשונה חיו בארץ כ־26,000 יהודים. בעלייה הראשונה עלו כ־30,000 יהודים ב־13 שנים. רובם הגיעו כקבוצות ופרטיים, קנו אדמות וניסו להקים מושבות חקלאיות. קבוצה בולטת הייתה ביל"ו, צעירים חלוצים שרצו לעבוד באדמה ולבנות חיים עבריים. המושבות סבלו קשיים, אך גם הוכיחו שאפשר להתיישב בארץ.

הברון ג'יימס אדמונד דה־רוטשילד תמך כלכלית במושבות. הוא קנה אדמות, העסיק מנהלים מיומנים והכניס עובדים ושומרים מקומיים. התמיכה שלו הצילה מושבות רבות, אך יצרה גם תלות כלכלית ושינויים באופי העבודה.

ב־1904 כבר היו כ־55,000 יהודים בארץ, כ־25 יישובים חקלאיים ובתי ספר עבריים. המושבות שימשו מעבדה לחקלאות ולחיי קהילה, והוכיחו כי החזרה לארץ היא לא רק רעיון.

העלייה השנייה הביאה כ־33,000 עולים, והיישוב הגיע לכ־80,000 נפש ב־1914. רבים מהעולים היו אידאולוגיים וסוציאליסטיים. הם האמינו שחיים של עבודה משותפת על האדמה יבנו חברה חדשה.

לאחר פרעות נוספות וכישלון המהפכה ברוסיה, צעירים רבים הבינו שאין להם עתיד שם ופנו לעלייה. החלוצים שאפו ל"כיבוש העבודה", לקיחת מקומות עבודה חקלאיים ולא לקבל עבודה שכירה. הם גם חיפשו "כיבוש השמירה", להגביר את היכולת להגן על היישוב בעצמם.

החלוצים הקימו קיבוצים וכפרים שיתופיים כמו דגניה. הם חיו בחדרים משותפים, חולקו מטלות וקיבלו שוויון בזכויות. ארגון "השומר" נוצר כדי לארגן שמירה יהודית ולחנך למוכנות ביטחונית.

העלייה השלישית המשיכה את המגמות של שיתוף ועבודה עברית. עולים רבים הגיעו עם הכנה מוקדמת בארצות מוצאם. נוצרו צורות חדשות של התיישבות, כולל קיבוץ ומושב, והוחשבה חשיבותו של הפועל העברי לבניית הבית הלאומי.

בסך הכל, הציונות המעשית והעליות הראשונות הניחו את התשתית להתיישבות יהודית רחבה בארץ ישראל. הן כללו גם הישגים חקלאיים וחינוכיים וגם מחלוקות פוליטיות על הדרך להשגת המטרה.

ציונות מעשית אומרת: לעלות לארץ, לקנות אדמות, ולבנות יישובים. המטרה הייתה שבני העם יחיו בארץ אבותיהם.

המושג צמח במאה ה־19 במדינות אירופה. פרעות (התקפות אלימות על יהודים) גרמו להרבה יהודים לפחד ולחשוב על מקום בטוח.

היו חילוקי דעות. חלק רצו לנסוע לאמריקה. אחרים רצו לעלות לארץ ישראל. המשכילים והחלוצים האמינו שעלייה לארץ היא הפתרון.

קבוצה של צעירים בשם ביל"ו עלתה והקימה מושבות חקלאיות. הם רצו לעבוד באדמה ולחיות יחד.

ברון עשיר בשם אדמונד דה־רוטשילד עזר כלכלית. הוא קנה אדמות ועזר למושבות להישאר.

ב־1904 כבר היו בארץ כ־55,000 יהודים. הוקמו מושבות, בתי ספר עבריים וערים חדשות.

העלייה השנייה (1904, 1914) הביאה עוד עולים. חלקם רצו לחיות בשיתוף ולעבוד באדמה. הם הקימו קיבוצים, יישובים שבהם כולם עובדים יחד.

החלוצים הקימו ארגון שמירה שנקרא "השומר". הם גם חיזקו את השימוש בעברית כשפת היום יום.

בסוף התקופות הללו נוצרה התשתית לקיבוצים, מושבים ועיירות חדשות בארץ ישראל. הרבה אנשים עבדו קשה כדי לבנות חיים חדשים.