מצלמה דיגיטלית דומה מבחינת החלקים המכניים למצלמה רגילה, כמו עדשה וצמצם. ההבדל הוא בדרך שבה התמונה נרשמת ונשמרת. במקום סרט צילום יש חיישן אלקטרוני שממיר אור לאותות חשמליים.
חיישן (היחידה שקולטת את האור במצלמה) מחליף את סרט הצילום. החיישנים הנפוצים הם CCD ו-CMOS. ה-CCD הוא מערך תאים פוטואלקטריים; תא כזה ממיר פוטונים (חלקיקי אור) לאלקטרונים (מטען חשמלי). חיישנים מתאפיינים בגודל: חיישן גדול בדרך כלל נותן פחות רעש ותמונות ברזולוציה גבוהה יותר. לכן מצלמות מקצועיות משתמשות בחיישנים גדולים יותר, והן יקרות יותר.
כל תא בחיישן רגיש לעוצמת האור אבל לא לצבע. לכן מוסיפים מסננים אופטיים לשלושת צבעי היסוד (אדום, ירוק, כחול). יש שתי גישות עיקריות: מצלמות מקצועיות עשויות להשתמש בשלושה חיישנים נפרדים, וכל חיישן מכוסה במסנן אחר; בשימוש הנפוץ יותר יש חיישן אחד שמעליו מסננים על פיקסלים בודדים.
התבנית הנפוצה למסננים נקראת תבנית באייר (Bayer). בתבנית זו יש יותר פיקסלים ירוקים כי העין רגישה יותר לירוק. השיטה מאפשרת חיישן יחיד, שנפוץ במצלמות קטנות וזולות יותר.
מיקוד אוטומטי (אוטופוקוס) מאפשר למצלמה להתמקד בעצם לבד, בלי הצלם. ברפלקס בדרך כלל משתמשים בזיהוי פאזות (Phase Detection AF). במצלמות שאינן רפלקס משתמשים בזיהוי קונטרסט (Contrast Detection AF).
השוואה בין סרט צילום לקובץ דיגיטלי אינה פשוטה. סרט 35 מ"מ ב-ISO 100 יכול להיות שקול לכ-10, 25 מגה-פיקסל, אבל זה תלוי בסוג המצלמה, בעדשה ובתנאי הצילום. להדפסה בגודל קטן (כ-10x13 ס"מ) מצלמה של 3, 4 מגה-פיקסל יכולה להספיק. ככל שרוצים להגדיל יותר, דרושה רזולוציה גבוהה יותר.
מצלמות דיגיטליות קטנות יותר מקומפקטיות מדי בגלל שאין צורך בסרט ובמנגנון המכניס אותו. אפשר לשלב מצלמות בסמארטפונים ובמחשבי כף יד. הן גם גמישות יותר מבחינת עריכה, שיתוף ואחסון.
תמונות נשמרות בפורמטים שונים. יש פורמט JPEG לנתונים דחוסים, ויש פורמט RAW לשמירה גולמית. פרטי מטא דאטה (מידע על המצלמה, תאריך, מפתח צמצם, מהירות תריס ועוד) נשמרים לעתים בפורמט Exif, ומאפשרים לבדוק את פרטי הצילום מאוחר יותר.
צילום דיגיטלי מציע הצגה מיידית של התמונה, אפשרות לעריכה ושיתוף מהיר, וחיסכון במקום ובחומרים כימיים. במהלך השנים הפער בינו לבין האנלוגי גדל, ובסוף העשור השני של המאה ה-21 הדיגיטלי כמעט החליף את האנלוגי.
ככל שהטכנולוגיה התקדמה, החסרונות הצטמצמו. בתחום הקומפקטי עדיין יש נקודות תורפה בעיקר ברזולוציה וביכולות מסוימות, אבל במצלמות רפלקס דיגיטליות קשה למצוא מגרעות משמעותיות בהשוואה לאנלוג.
במקור צוין שיש שינויים נוספים בהתפתחות המצלמות הדיגיטליות לאורך השנים.
מצלמה דיגיטלית דומה בעדשה ובחלקים אחרים למצלמה רגילה. היא שומרת תמונות בקובץ דיגיטלי במקום על סרט.
חיישן הוא חלק שקולט אור. החיישן מחליף את סרט הצילום. יש שני סוגים עיקריים: CCD ו-CMOS. כל תא בחיישן הופך חלקיקי אור למטען חשמלי.
התאים רואים רק כמה אור נכנס, לא את הצבע. כדי לראות צבעים משתמשים במסננים אדום, ירוק וכחול. שיטה נפוצה נקראת בייר (Bayer). יש יותר ירוקים כי העין רואה ירוק טוב יותר.
מיקוד אוטומטי עושה את המצלמה חדה בלי עזרת אדם. יש שתי שיטות עיקריות: זיהוי פאזות וזיהוי קונטרסט.
קשה להשוות בין סרט למציאות הדיגיטלית במדויק. לדוגמה, סרט 35 מ"מ יכול לשוות לכמה עשרות מגה-פיקסל. מצלמות קטנות יכולות להספיק להדפסות קטנות.
תמונות נשמרות בפורמטים שונים. יש גם מידע שנשמר על כל צילום, כמו תאריך ודגם המצלמה. מידע זה נקרא Exif.
מצלמות דיגיטליות מציגות תמונות מיד. קל לשמור, לשלוח ולערוך אותן.
החסרונות פחתו עם הזמן. עדיין יש הבדלים טכניים בין מצלמות שונות.
תגובות גולשים