צמחי מרפא

צמחי מרפא הם צמחים ממינים ומשפחות שונות שנמצאו מועילים לריפוי ולמניעה. אלה יכולים להיות עצים, שיחים, פרחים, פירות וירקות. השימוש כולל חליטות, תמציות, אבקות, שמנים, פטריות ואצות. רבים מהצמחים מייצרים חומרים פעילים שעשויים להשפיע על בריאות האדם ובעלי החיים.

השדה הזה נקרא גם הרבליזם (שימוש רפואי בצמחים) או פיטותרפיה (רפואת צמחים). הרבליסטים הם המטפלים בצמחי מרפא. במדינות רבות יש דרישות רישוי כדי לטפל או לרקוח מוצרי צמחי מרפא. חשוב לדעת שחלק מהצמחים עלולים להיות רעילים במינון גבוה או בהכנות מסוימות.

מחקרי ארכאולוגיה מראים שימוש בצמחים רפואיים מאז תקופות קדומות. נמצאו ממצאים במערת שנידר המעידים על שימוש בצמחים לפני כ-60,000 שנה, ותמונות מערות לאסקו מלפני אלפי שנים מציגות שימוש רפואי בצמחים. גם שלד אֶצי (איש הקרח) נשא איתו צמחים, כנראה לשימוש רפואי.

חיות חולות לעתים אוכלות צמחים מרירים. חוקרים מאמינים שהתנהגות זו, שנקראת אוטו-מדיקציה (טיפול עצמי בחיות), הובילה להבנת צמחים מועילים. תצפיות הראו ששימפנזים, ציפורים ובעלי חיים אחרים בוחרים צמחים עם תכונות רפואיות.

ברוב המקום הרפואה התפתחה מתוך הצומח המקומי. מסורות אלו נשמרו בכתב ובעל פה לאורך דורות. שימושים מסורתיים מסייעים למודרנים לבחור צמחים לבדיקה מדעית. פעמים רבות המסורת מצביעה על דרכי הכנה יעילות או שילובי צמחים (פורמולות) שבהם רכיבים תומכים זה בזה.
דוגמה: באיורוודה (רפואה הודית עתיקה) רבים מהצמחים נבשלו בחלב; היום בודקים מדעית מדוע חלב מסייע במיצוי חומרים פעילים.

בפפירוס אברס מהמאה ה-16 לפנה"ס נרשמו כ-877 מרשמים. שם מופיעים צמחים כמו מור, לבונה, שמן קיק ומלחי שמנים ארומטיים.

בלוחות חרס מהעמים השומרי והבבלי נמצאו מרשמים רפואיים. בקוד חמורבי יש עדויות לשימוש בצמחי מרפא.

המקרא מזכיר צמחים בשמותיהם, חלקם שימשו בתבלין ובריח. עם זאת, המקרא לא מפרט תמיד בשפה רפואית את סגולותיהם.

המסורת הסינית עתיקה רואה בצמחים חלק חשוב ברפואה. קיסר שֶׁנּוֹנְג מיוחס כמי שהניח יסודות לרפואה הצמחית בסין לפני כמה אלפי שנים. ברפואה הסינית צמחים מסווגים לפי אנרגיה, טעם, פעולה ותכונות מרידיאניות. דוגמה ידועה שנחקרה גם במערב היא ג'ינסנג, שנחשב לאדפטוגן, צמח שמסייע להתמודד עם לחץ.

מחקר אתנו-בוטני מתעד שימושים מקומיים. חוקרים בודקים צמחים בשדה, בתצפיות ובמעבדה. מחקרים קליניים בודקים השפעות בבני אדם, לעתים בשיטות כפולות-סמיות עם פלצבו. מחקרי מעבדה נערכים במעבדה (in vitro) ובעלי חיים (in vivo) כדי להבין מנגנונים ותופעות לוואי.
בשנת 1887 פורסמו ספרים מרכזיים על צמחי מרפא, והמחקר בפיטותרפיה התעצם במיוחד מאז שנות ה-90 של המאה ה-20.

בצמחים נמצאים מטבוליטים משניים רבים, ביניהם פלבנואידים, אלקלואידים, סאפונינים, טאנינים ושמנים נדיפים. קבוצות חומרים אלה אחראיות לפעילויות הרפואיות השונות.

לעתים השפעת הצמח תלויה בשילוב רכיבים שנוכחים בו. כשמבודדים רכיב אחד בלבד ההשפעה עלולה להיחלש. זו סיבה לכך שפיטותרפיה שונה מטיפול תרופתי מבוסס חומרים בודדים.

יש צמחים שמיוחסת להם יכולת להוריד סוכר בדם. למעלה מאלף מינים מיוחסים לכך במסורת. מנגנונים כוללים עיכוב אנזימי עיכול והאטת ריקון הקיבה. דוגמאות מסורתיות כוללות קינמון, חילבה ועלי זית. עם זאת, הרוב המכריע של הידע הוא עממי ולא תמיד מגובה בניסויים מבוקרים.

מסורתית נעשה שימוש בצמחים לבעיות הורמונליות. דוגמה: בטטת בר (דיוסקוריאה) מכילה דיוסג'נין, חומר שקשור להשפעות הורמונליות מסורתיות. מחקרים הראו קשר לקולטני אסטרוגן.

חלק מהצמחים מכילים חומרים שפוגעים במיקרואורגניזמים או מעודדים את מערכת החיסון. דוגמאות פופולריות כוללות עלי זית ואכיניצאה.

חלק מהצמחים נאכלים ישירות, אחרים דורשים מיצוי כדי שהחומרים הפעילים יהיו זמינים. שיטות המיצוי הנפוצות הן חליטה, הרתחה, טינקטורה (השריה באלכוהול) והשריה בגליצרין. סוג המיצוי נקבע לפי החומרים שבצמח.

מינון שגוי או שימוש ארוך טווח עלולים לגרום לתופעות לוואי. דוגמה: שורש ליקוריץ עלול לגרום לאגירת נתרן, איבוד אשלגן ובצקות במינון גבוה.

יש חומרים שבגופנו נספגים טוב יותר רק בסביבה מסוימת. למשל כורכומין נספג טוב יותר בנוכחות פלפל שחור.

מונוגרף הוא פרוטוקול תיעודי על צמח. הוא כולל שם לטיני, תיאור הצמח, מרכיבים, פעילות רפואית, התוויות ומינון מקובל.

במדינות מסוימות יש שילוב בין רפואה קונבנציונלית לשימוש בצמחים. בישראל המצב מעורב והרבליסטים עובדים לעתים באופן פרטי. קיים קושי בהכרה ובבקרה על מוצרי מדף שמכילים צמחים.

חלק מהצמחים קיבלו פרסום ושיווק נרחב. מעורבות שיווקית יוצרת מצבים שבהם הציפיות גבוהות יותר מהמחקרים. צריכה נכונה חייבת להיות מלווה בהכוונה מקצועית.

ב־2008 אספה של ארגון הבריאות העולמי קראה לכבד ולחקור רפואה מסורתית. ההצהרה קוראת למדינות לפתח רגולציה, הכשרות ומחקר משותף.

בארץ ישראל גדלים כ-100 מינים מקומיים שנחקרו ונמצאים בשימוש. לצדם גדלים מינים מיובאים ומגודלים. שמן זית ותרכובותיו נחקרו ונמצאו מועילים ללב, לעור ולעיכול. רוזמרין ומרווה מכילים נוגדי חמצון והשפעות על זיכרון ומצב רוח. אזוב (אזוביון) והרימון מופיעים במסורות המקומיות ונחקרו ככילים נגד זיהומים ודלקות. הנושא כולל גם גידול וניתוח איכות חומרי הגלם.

צמחי מרפא הם צמחים שמשתמשים בהם לריפוי ולבריאות. צמחים אלה יכולים להיות עלים, פרחים, שורשים ושמנים.

חוקרים וגמדים עתיקים מצאו צמחים שימושיים לפני אלפי שנים. אפילו איש הקרח אֶצי נשא איתו צמחים. חיות חולות לפעמים אוכלות צמחים מרירים כדי להרגיש טוב יותר.

צמחים אלה יכולים להינתן כחליטות (תה), שמנים, אבקות או מיצויים. מיצוי זה תהליך שמוציא את החומר הפעיל מהצמח. חלק מהצמחים טובים לאכילה, וחלק מהם רעילים אם לוקחים יותר מידי.

כמה דוגמאות שיש בישראל: זית ושמן זית שמועילים לעיכול ולעור. רוזמרין שעשוי להשפיע על הזיכרון. רימון שמכיל נוגדי חמצון, חומרים שעוזרים לתאים להישאר בריאים.

חשוב תמיד להיזהר. אי אפשר לקחת כל דבר לבד. יש להסתמך על אנשים שמבינים, כמו מרפא מוסמך. ארגון הבריאות אמר שאפשר וכדאי לחקור ולתקן את השימוש בצמחים כדי שיהיה בטוח ויעיל.

אנשים השתמשו בצמחים מאז תקופות מאוד רחוקות. עדויות ארכאולוגיות מראות זאת.

בכל מדינה יש מסורת משלה. מסורות עזרו למצוא צמחים שכדאי לבדוק היום.

בארץ גדלים צמחים מרפא רבים. שמן זית, רוזמרין, מרווה ורימון הם כמה דוגמאות מפורסמות.

זכור: צמחים יכולים לעזור, אבל גם להזיק אם לא משתמשים בהם נכון. תמיד יש לשאול מבוגר או איש מקצוע.