צעדות המוות (Todesmärsche) הוא השם שאסירי מחנות ריכוז והשמדה נתנו לצעידות הכפויות שבהן נועדו להעביר אסירים ממחנות ליעדים אחרים. ההיסטוריונים משתמשים במונח כדי לתאר הובלת שיירות אסירים למרחקים גדולים, בליווי שמירה ונוכחות תנאים בלתי אנושיים. במהלך הצעדות נרצחו רבים ונפטרו אחרים בשל הרעב, הקור והעייפות.
הצעדה הראשונה תועדה ב-1 בדצמבר 1939 בחלם בפולין, וכללה אלפים יהודים מרחבי העיר. בינואר 1940 בארגון האס אס פונו שבויי מלחמה יהודים ממחנה ליפובה (Lipowa) ליד לבוב, והוצעדו כ-100 ק"מ לביאלא פודולסק; עשרות עד מאות נרצחו בדרך. עם תחילת מבצע ברברוסה (הפלישה לגרמניה-לברית המועצות) ביוני 1941, הועברו ונרצחו שבויים ואזרחים בשיירות ובגאיות הריגה. גם בעת חיסול הגטאות בשנים 1942, 1943 בוצעו עשרות צעדות מהגטאות לנקודות איסוף ולמחנות השמדה.
במהלך 1944, כשהצבא האדום התקרב ממזרח ובעלות הברית הונחתו במערב, החלה גרמניה לפנות מחנות. במיידנק החלו הפינויים ב-1 באפריל 1944 ונמשכו עד שחרור המחנה ב-22 ביולי. אלפי אסירים פונו לאושוויץ ולמחנות אחרים; כ-1,000 אסירים פונו בצעדה שעות לפני הגיעת הצבא האדום, ורק כ-451 הגיעו לאושוויץ.
ב-28 ביולי 1944 פונו כמה אלפי אסירים מקוטנו (מחנה שהוקם על חורבות גטו ורשה). הגרמנים לא סיפקו מזון או מים בדרך, וכמעט אלף נהרגו במהלך המסע. רבים מהשאר הועלו בקרונות רכבת והגיעו למחנות כמו דכאו כשהם במצב קשה.
בביצוע פינויי מחנות בבלקן ובמרכז אירופה, כגון מהמחנה בבור שביוגוסלביה בספטמבר 1944, הוצעדו אסירים ימים רבים ללא מזון. בין הנרצחים היה המשורר מיקלוש רדנוטי.
בבודפשט ב-8 בנובמבר 1944 הוצעדו כ-80,000 יהודים מערבה. אלפי אנשים נורו ונפטרו בדרך כתוצאה מרעב וממחלות. דיפלומטים זרים כמו ראול ולנברג וקרל לוץ סייעו להציל אלפי יהודים על ידי מתן תעודות חסות והחזרת חלקם לבודפשט.
בסוף 1944 פונו תתי-מחנות קטנים והועברו למחנות מרכזיים. דוגמאות לסיפורים אישיים על פינוי נשים ממחנות משנה מתועדות בעדויות ששרדו.
בראשית ינואר 1945 היו במחנות בגרמניה ובפולין מעל 700,000 אסירים. אוסוולד פוהל, ממנהיגי האס אס, ציין במשפטו כי חלק גדול מהאסירים הועסק בתעשיות החימוש ובשיקום תשתיות. כשהרוסים פתחו במתקפה ב-12 בינואר, החלו גל הפינויים הנרחב של המחנות שנותרו בפולין.
אושוויץ החל להיפנות כבר מאוגוסט 1944, כשכ-70,000 אסירים נשלחו בטרנספורטים למחנות בגרמניה. ב-18 בינואר 1945 החל פינוי גדול של כ-66,000 אסירים מאושוויץ והמחנות המסונפים. רבים ניסו להסתתר במחנה הנטוש, אך רובם צעדו בחוץ והועברו ברכבות משא למחנות כמו גרוס-רוזן, בוכנוואלד, דכאו ומאוטהאוזן. יותר מ-15,000 אסירים נהרגו במהלך מעברים אלה. פינויי האושוויץ נמשכו עד סוף ינואר; כ־2,000 חולים נותרו במקום והובילו עדויות חשובות לשחרור. הצבא האדום שחרר את אושוויץ ב-27 בינואר 1945.
ב-22 בינואר הורה מפקד שטוטהוף על פינוי המחנה. הפינוי החל רשמית ב-25 בינואר; הוחלט להשאיר חולים שלא יכלו להיחלץ. לפקודה צורפו פרטים על מסלול הפינוי, מספר השומרים ואמצעי אספקה. בעת יציאה נתנו לאסירים כמות מזון מועטה, וגל צעדות גדול יצא מהמחנה.
במהלך הנסיגה בים הבלטי ובאזורי קניגסברג התרחשה שרשרת מעשי רצח על ידי מאגרי השמירה. במקום פלמניקן אירע טבח שבו שרדו מעט מאוד אסירים.
גרוס-רוזן שימש כתחנת מעבר לאסירים מאושוויץ. העומס במחנה בתחילת 1945 היה קיצוני; צריפים שנועדו ל-100, 200 אסירים הכילו מאות ואפילו אלפים. ב-6 בפברואר הקימו הוראות לפינוי מהיר, וגלות של עשרות צעדות מוות יצא מכל עבר. כ-44,000 אסירים מצאו את מותם במסגרת פינויי המחנה. הכוחות הסובייטים שחררו חלק מהמחנות באמצע פברואר.
במרץ 1945 היינריך הימלר ניהל משא ומתן חשאי עם דיפלומטים ממדינות ניטרליות כדי לנסות להשיג כניעה לבעלות הברית המערביות. ב-12 במרץ הוא הורה לאוסוולד פוהל להפסיק את רצח היהודים ולשפר את הטיפול בהם, כדי להשאירם בחיים. בפועל, הפינויים והמעשי רצח נמשכו עד סוף המלחמה בתחילת מאי 1945.
צעדות המוות (Todesmärsche) הן צעידות כפויות של אסירים. צעידות כפויות הן כאשר כופים על אנשים ללכת בלי רצון.
הראשונה היתה ב-1 בדצמבר 1939 בחלם שבפולין. אלפים הוצעדו ורבים מתו בדרך.
ב-1940 הוצעדו שבויי מלחמה מפולין למרחק רב. הרבה אנשים לא הגיעו.
בשנים שלפני 1943 נערכו צעידות רבות גם כשגטאות פונו.
ב-1944 הגרמנים פינו מחנות כשהצבא הסובייטי התקרב. במיידנק פונו אסירים בין אפריל ליולי.
ב-28 ביולי פונו אלפי אסירים מקוטנו. רבים לא קבלו מזון או מים בדרך.
בבודפשט ב-8 בנובמבר 1944 הוצעדו כ-80,000 יהודים. דיפלומטים כמו ראול ולנברג עזרו להציל רבים.
בינואר 1945 היו במחנות מעל 700,000 אסירים. כשהרוסים התקדמו, החלו פינויי ענק.
אושוויץ פונה בחלקו עוד ממאי־אוגוסט 1944. בינואר 1945 הוצעדו כ-66,000 אסירים מאושוויץ.
הרבה אנשים נפטרו בדרכים או בזמן העברות ברכבת.
אושוויץ שוחרר על ידי הצבא האדום ב-27 בינואר 1945.
ב-25 בינואר 1945 הוציא מפקד המחנה הוראה לפנות את האסירים. חולים שלא יכלו ללכת נשארו.
חלק מהאסירים הובאו לחוף הים, ורק מעט מאוד שרדו.
גרוס-רוזן קיבל אלפי אסירים מפינויי אושוויץ. המחנה היה עומס גדול ואלפים מתו בצעדות.
במרץ 1945 הימלר פנה לדיפלומטים בניסיון לעצור את הפורענות. באותו זמן הפינויים והמוות נמשכו עד סוף המלחמה.
תגובות גולשים