קאנוניזציה של כתבים

קאנוניזציה היא התהליך שבו אוספים ומגבשים כתבים למכלול סגור, שאינו משתנה. המילה "קאנון" (ביוונית Κανόνας) פירושה סרגל או קנה מידה.

הרעיון של "כתבי הקודש" (בלטינית Biblia Sacra) הוא שהכתבים נחשבים לביטוי של דבר האל ולהנחיה רוחנית. קנוניזציה הופכת קובץ כזה לסמכותי יותר מכל חיבור חיצוני. מאמינים יכולים להטיל ספק בחיבורים חיצוניים, אך קשה להם לערער על ספר שנכלל בקאנון.


הקאנון היהודי נקרא "מקרא" או "תנ"ך". "מקרא" פירושו "מה שקוראים" בציבור. "תנ"ך" הוא קיצור של ת"ורה, נביאים, כתובים, חלוקה עתיקה של ספרי המקרא הכוללת 24 ספרים.

על פי חז"ל, הספר האחרון במקרא נכתב בסביבות 450 לפנה"ס בזמנו של עזרא הסופר. יוסף בן מתתיהו (המאה ה-1 לספירה) טען שהחיבורים נכתבו עד תקופת עזרא, ומיין אותם לשלוש קבוצות, אם כי ספרי המספר המדויק משתנים במסורות שונות.

תהליך האיסוף והקדשת הספרים היה הדרגתי ונמשך מאות שנים. תחילה קיבלה חמשת חומשי התורה מעמד מיוחד. תפקידו של עזרא ותקופתו נקשרים בעריכה נוספת של התורה ובתאמתה לחוק המדינה והסדר הדתי לאחר שיבת ציון.

בהמשך התקדשו ספרי הנביאים והכתובים, אך מעמדם נחשב בדרך כלל נמוך יותר ממעמד תורת משה. כלומר, התורה נחשבה למקור עיקרי של מצוות ומשפט, ושאר הספרים משמשים בעיקר כאסמכתא לפרשנות.

חוקרים מודרניים מפקפקים בכך שהקאנון סוכם סופית על ידי גוף אחד. חלקם מתארכים את סיום התהליך לסביבות חורבן בית המקדש השני (כ-70 לספירה). בתקופות מאוחרות יותר כתבו יצרו גם חיבורים חיצוניים שלא נכנסו לקאנון; חלקם נשמרו בקהילות מסוימות או בכתבי-יד כמו קומראן.


חוקרים מצביעים על כמה שלבים: הענקת קדושה לספרים מסוימים (למשל ספר דברים בתקופת יאשיהו), איסוף ספרי נביאים בתקופה ההלניסטית, וסיום עריכת כתובים בתקופה שבין ימי החשמונאים ועד התקופה הרומית. יש קושי להצביע על נקודת סיום ברורה.

גם התורה שבעל-פה (המסורת שבעל-פה, פירושים והלכות שלא נכתבו בהתחלה) נתקבלה בהדרגה ומצאה מעמד קהילתי שיש בו אופי כמעט קאנוני, אך גם היא נערכת ומשתנה במשך דורות.


בקהילת ביתא ישראל (יהדות אתיופיה) יש אוסף כתבי קדושה שנקרא "מצהף קדוס" (ספרי הקודש). מעבר לתנ"ך, נכללים בו גם ספרים חיצוניים וספרים מקומיים, כולם בגרסת תרגום השבעים ונכתבו או שימשו בגעז.


השומרונים מקדשים בעיקר את תורת משה. הם לא מקבלים את שאר חלקי התנ"ך כבעלי אותו מעמד. יש להם גם כתבים דתיים נוספים, אך אלה אינם חלק מקאנון מקודש עבורם.


הקאנון הנוצרי נחלק לגרסאות שונות בין זרמים. חלק מההבדלים קשורים למה כלול ב"ברית הישנה" ומה נחשב לאפוקריפה (ספרים חיצוניים).


הרפורמציה הפרוטסטנטית קיבלה את סדר הספרים של השבעים, אבל דרשה שהברית הישנה תכלול רק את הספרים שבגרסה העברית. כך הורחקו מרוב נוסחי הפרוטסטנטיים חלק מהספרים האפוקריפיים. מרטין לותר ביקר כמה חיבורים בשל התאמתם לתפיסותיו התאולוגיות.


בתחילת הנצרות התקיימו כתבים רבים ללא קאנון מוסכם. רק בוועידות כנסייתיות מוקדמות נקבעו רשימות מקובלות. לדוגמה, הוועידה בקרתגו בשנת 397 אישרה נוסח מקובל של הברית החדשה.

בנוסף נמצאו במצרים כתבים גנוזים (נאג חמאדי), כמו הבשורה על-פי תומאס והבשורה על-פי יהודה איש קריות. כתבים אלה נתפסו מחוץ לקאנון הנוצרי, אך חשובים למחקר של הזרמים הקדומים בנצרות.


במאה ה-7, תחת הח'ליף עת'מאן בן עפאן (בערך 650, 656 לספירה), אוחדו גרסאות שונות של הקוראן ונסגרה גרסה כתובה אחת. מוחמד העביר את הקוראן בעל-פה, ותלמידיו שמרו אותו בעל-פה לפני שהועלה על הכתב. הכתיבה האחידה תרמה גם לפיתוח כללים לכתיב הערבי ולתווים דיאקריטיים.


הקאנון הפאלי הוא אוסף הסוטרות וההגות שיוחסו לבודהה (גאוטמה). זהו הקאנון היחיד שמוסכם על רוב זרמי הבודהיזם. תרגומו לפאלי נכתב ככל הנראה בסרי לנקה במאה הראשונה לספירה, על-פי המסורות.

קאנוניזציה היא איסוף של ספרים לקובץ סגור. "קאנון" פירושו סרגל, קנה מידה.


התנ"ך נקרא גם "מקרא". זאת קבוצה של ספרים שמקובלים בקהילה. "תנ"ך" הוא קיצור של תורה, נביאים, כתובים. יש 24 ספרים בספירה המסורתית. עזרא הסופר מזוהה עם עריכה אחרונה שלהם בסביבות 450 לפני הספירה.

התורה קיבלה קדושה ראשונה. אחר כך הצטרפו נביאים וכתובים. לעתים ספרים אחרים היו שנויים במחלוקת ולא נכנסו לקאנון.


ביתא ישראל (יהדות אתיופיה) שמרה על אוסף בשם "מצהף קדוס". שם יש גם ספרים שנמצאים רק בקהילה שלהם. הכתבים כתובים בגעז.


השומרונים מקדשים רק את תורת משה. הם לא מקבלים את כל שאר הספרים של התנ"ך.


בנצרות יש קאנון ל"ברית הישנה" ול"ברית החדשה". הרפורמה הפרוטסטנטית הוציאה חלק מספרים שנקראו אפוקריפה.


עד סוף המאה הרביעית לא היה קאנון מוסכם. הוועידה בקרתגו ב-397 קבעה רשימה שדומה לזו שנקראית היום. במצרים נמצאו גם כתבים גנוזים, כמו הבשורה על-פי תומאס. כתבים אלה חשובים לחוקרים, אבל הם לא חלק מהקאנון.


בקוראן, הח'ליף עת'מאן איגד גרסאות בעל-פה וכתב גרסה אחידה סביב שנת 650. לפני כן הקוראן הועבר בעל-פה מתלמידים.


הקאנון הפאלי מכיל את דברי בודהה, לפי המסורת. כתבו אותו בפאלי בסרי לנקה במאה הראשונה, והוא מקובל בכל זרמי הבודהיזם.