קבורה בחיים, או "קבורה צ'צ'נית", היא שיטה להריגה שבה אדם נקבר בעודו חי. המוות נגרם בדרך כלל מחנק, כלומר שאיפת עפר או לחץ על בית החזה שמונע נשימה. לפעמים הנקברים מתים מרעב, מצמא, או מאיבוד חום או מפגיעה בחום הגוף כשהם תקועים באדמה.
השיטה שימשה בהיסטוריה בהקשרים שונים. ביוון וברומא קיבלו את עונש הבתולות הווסטליות שנשבר נדר ההתנזרות קבורה חיה. במצרים העתיקה ובסין קברו לפעמים משרתים יחד עם המלך, כדי שישרתו אותו בעולם הבא. בתקופה הקדם-אסלאמית בחצי-האי ערב קברו לעתים בנות חיות, במנהג שנקרא וואד אל-בנאת.
בזמן מלחמת העולם השנייה השתמשו הנאצים בשיטה זו כדי להרוג קבוצות של אנשים, כולל יהודים. היא שימשה כאמצעי זול לרצח המוני ולעיתים גם כשעשוע לחיילים, ובוצעה בכפרים נידחים.
יש גם מקרים של קבורה בחיים שנבעו מטעות רפואית או מהכרזה שגויה של מוות. באירופה במאה ה-18 דרשו להמתין כמה ימים לפני קבורה, כדי לוודא שלא מדובר באדם חי. הופיעו גם ארגזים מיוחדים עם פעמון, שקשרו אליו חוט מהארגז אל מחוץ לקבר. אם האדם היה חי, הוא היה מושך את החוט והפעמון מצלצל. מכאן מקור הביטויים האנגליים "saved by the bell" (ניצל על ידי הפעמון) ו-"graveyard shift" (משמרת לילה).
קבורה בחיים היא כשמניחים אדם באדמה בעודו חי. בדרך כלל הוא מפסיק לנשום בגלל עפר שנכנס או לחץ על החזה.
לפעמים גם מתים מרעב, מצמא או מקור אם נשארים מתחת לאדמה זמן רב.
זה נעשה בזמנים שונים ובמקומות שונים. פעם הענישו כך בבתולות שהפרו את נדריהן. במצרים ובסין קברו משרתים ליד המלך כדי שיחשבו שישרתו אותו גם לאחר מותו. בעבר בערב קברו בנות לעתים בגלל קושי כלכלי.
במלחמת העולם השנייה הנאצים קברו כך קבוצות של אנשים, כולל יהודים.
לפעמים קברו אנשים בטעות, כי חשבו שהם מתים. במאה ה-18 באירופה חיכו כמה ימים לפני הקבורה. גם היו ארגזים עם פעמון. אם האדם היה חי, הוא משך חוט והפעמון צלצל. מזה הגיע הביטוי "saved by the bell".
תגובות גולשים