קבורת המת היא מצוות עשה מהתורה, חובה לקבור את הנפטרים. "מת מצווה" הוא מת שאין מי שדואג לקבורתו. ההלכה מחייבת כל יהודי שנמצא מול מת כזה לדאוג לקבורתו, גם אם זה כרוך בהפסד או בהיטמאות של כהן. עקרון מרכזי כאן הוא "כבוד המת", הענקת כבוד לנפטר כשקוברים אותו.
המצווה מבוססת על פסוקים במקרא ועל דוגמאות היסטוריות, כמו קבורת שרה על ידי אברהם או קבורת נבלות לאחר קרב. חז"ל למדו מזה את החובה להקפיד על כבוד הקבורה גם כשמדובר בעבירות ובגורלות שונים.
לפני הקבורה מכסים את המת בתכריכים, בדים מיוחדים לקבורה. נהוג לומר הספד, לומר קדיש ולארגן טהרה (ניקיון וטקסי פרידה). איסור "הלנת המת" פירושו שאסור לעכב את הקבורה בלי צורך, פרט לעיכובים להבטחת כבוד המת.
הצורה הראויה לפי ההלכה היא הטמנת המת בקרקע, ללא ארון אם אפשר. אם שמים את הגוף בארון שקבור באדמה, עדיין מקיימים את המצווה. הנפטר מונח על גבו, פניו כלפי מעלה.
בזמן המקרא ובתקופות העתיקות נהגו שיטה דו־שלבית: נטמן המת במערה עד להתקלקלות הבשר, ואז לאחר כשנה אוספים את העצמות ומעביריםן למקום משותף. מנהג זה ירד ברוב המקומות, אך נשמר בחלק מהמקרים ואף חזר להתעורר בעשורים אחרונים.
כשהשטח מוגבל השתמשו בשיטות לחיסכון במקום: קבורה זוגית (שני בני זוג זה מעל זה), קבורה רמה (משטחים מדורגים) וקבורת קומות (קברים על מפלסים שונים). קיימת מחלוקת הלכתית על שיטות מסוימות. הרבנות הראשית אפשרה חלק מהשיטות, אך יש קהילות שסייגו אותן.
בלאות העתיקה היו קברים תת-קרקעיים ומצבות גל־אבנים. השיטה הנפוצה היא קבורת שדה, לכל נפטר חלקת קבר משלו. גם בתי קברות צבאיים ומקומות מיוחדים קיימים.
מסורתית נמנעו מלערב קברים של יהודים וגוים. מקובל לקבוע חלקות נפרדות, ולרבות חלקות ייעודיות (למשל לשומרי שבת). בכל קהילה פועלת בדרך כלל חברה קדישא, ארגון שמטפל בקבורה ובהליכים על פי ההלכה.
בציבור הצבאי נוצרו מחלוקות על קבורת חללים לא־יהודים או מי ששורשיו יהודיים. לאורך השנים הוכנו פתרונות פרקטיים: חלקות נפרדות, הפרדות בעזרת שבילים ועצים, או הבדלות עמוקה יותר בתוך אותו בית־עלמין.
קבורת הנפטר בארץ ישראל נחשבת לזכות מיוחדת. דוגמאות במקרא, יעקב ובקשותיו להיקבר בארץ, החזיקו בכך כמעלה רוחנית. חז"ל ושלמים נוספים דנו בטעמים הלכתיים ורוחניים לעדיפות זו.
באופן כללי אסור לפתוח קברים או להוציא מתים. הסיבות הן כבוד המת ומניעת חשיפת הגוף המנוול, וכן חששות רוחניים. עם זאת יש יוצאים מן הכלל: כשקבר נעשה בלי רשות בעל השטח, כשקבר מסכן ציבור או כשמעבירים למקום מכובד יותר. ההלכות מופיעות בתלמוד ובשולחן ערוך.
ניתן לפנות קברים גם מסיבות מודרניות, הצבת קברים בתוך שטחים אזרחיים, פינוי לשם קבורה בארץ ישראל או העברת חללים לצבאיים, אך כל פינוי דורש שיקול הלכתי ורגשי. העברת קברים לצורכי ארכיאולוגיה או בנייה עוררה התנגדות ציבורית, בעיקר מצד ארגונים דתיים כמו אתרא קדישא.
קבורת המת היא הצו הדתי לקבור אנשים שמתו. "מת מצווה" הוא מת שאין מי שדואג לקבורתו. צריך לאפשר לקבור את המת מיד, כדי לכבד אותו.
המצווה מגיעה מהתנ"ך. יש שם סיפורים, כמו אברהם שקנה מקום לקבורת שרה.
לפני הקבורה עוטפים את המת בבדים מיוחדים. אומרים הספד ותפילות. לעיתים יש קדיש, תפילה לזכר הנפטר.
לרוב קוברים את האדם באדמה. אם שמים את הגוף בארון באדמה, זה גם מקובל. את המת מניחים על הגב.
בזמנים קדומים קברו במערה. אחרי כשנה אספו את העצמות והעבירו למקום מיוחד. היום זה נדיר, אבל יש מי שמתעניין בזה שוב.
כשאין מקום קוברים יותר אנשים באותו שטח. קבורה זוגית היא קבורה של בני זוג זה מעל זה. יש גם קבורה בקומות כדי לחסוך מקום.
בדרך כלל לא קוברים יהודים וגויים זה לצד זה. בקהילה יש ארגון שנקרא "חברה קדישא", הוא דואג לקבורה לפי ההלכה.
להיקבר בארץ ישראל נחשבת לזכות מיוחדת. במקרא אנשים רצו שקברם יהיה בארץ הזו.
לרוב אסור לפתוח קברים. זה מפחית כבוד למת וגם עלול להראות את הגוף במצב קשה. מותר להוציא עצמות או להעביר קבר רק במקרים מיוחדים, כמו כשיש סכנה לציבור או כשקבר נעשה בלי רשות.
בחיים המודרניים לפעמים נוצרות מחלוקות על הוצאת קברים לצורכי בנייה או חפירות. קבוצות דתיות רבות מתנגדות לכך.
תגובות גולשים