קבר רחל

קבר רחל ממוקם במבואותיה הצפוניים של בית לחם, מדרום לירושלים. המקום מזוהה במסורת היהודית כקבר רחל אמנו, אם כי המבנה הנראֶה היום מוקדם לתקופת המקרא. האתר נמצא תחת שליטה ישראלית ונגיש דרך מסדרון צר ומגודר.

על פי ספר בראשית נקברה רחל בדרך בית לחם, ומנחה מסורתית זו מציבה את הקבר מדרום לירושלים. עם זאת, יש פסוקים בספר שמואל וספר ירמיהו שמצביעים על מיקום שונה, קרוב יותר לגבול שבט בנימין או צפונה לירושלים. מפרשים ומדרשים ניסו ליישב את הסתירות; למשל, מסופר שיעקב קבר את רחל בדרך כדי שתתפלל על גלי ישראל בדרך לגלות.

חוקרי ארץ ישראל חלוקים בזיהוי המדויק. מבחינה היסטורית רוב מקורות הנוסעים זיהו את הקבר בצפון בית לחם. לעומת זאת, יש מי שמציע לזהות את מקום הקבורה באתר צפוני יותר, ליד צומת חיזמה, המכונה בערבית "קוּבּוּר בַּנִּי אִסְרָאאִּיל" (קברי בני ישראל). החוקר שארל קלרמון-גנו היה בין הראשונים שקידמו את ההשערה הזאת בסוף המאה ה-19.

אזכורים לקבר קיימים כבר בברית החדשה ובכתבים נוצריים מאוחרים. גם מפת מידבא מהמאה ה-6 מזכירה את האזור. נוסעים ומלומדים יהודים ונוצרים בימי הביניים תיארו את המצבה ואת המבנה שסביבו. במקורות מהמאה ה-11־13 מופיעים תיאורים דומים של מצבה פשוטה ופרטים על מנהגים במקום.

מהמאות ה-15 וה-16 יש עדויות על מבנה מעל המצבה. במאה ה-17 נתנו השלטונות העות'מאניים רשות ליהודים להקיף בקירות את ארבעת העמודים שסביב הקבר, והאתר קיבל צורה סגורה המזכירה קבר של מלאכי דת במזרח. במאה ה-19 חלה עלייה חדה בכמות הפוקדים את הקבר. סוחרים, נוסעים ואישים בולטים תיעדו את המקום.

בשנת 1841 שופץ המבנה ביוזמת משה מונטיפיורי. בחדר שהוסיף קבועה גומחת תפילה מוסלמית (מחראב). מונטיפיורי תרם גם את המפתח והחותמת שהיו קשורים לניהול המקום. בתקופה זו התפתחו מנהגים של עליה לרגל, במיוחד נשים שבאו להתפלל ובקשות ברכה.

במאה ה-19 חלה התגבשות של זכויות יהודיות במקום. בימי המנדט הבריטי השתנו זמינות הביקורים בהתאם למצב הביטחוני. בתקופות של מתיחות הוגבלו הביקורים. עם הזמן נוצרו מנהגים ציבוריים סביב הקבר, והוא הפך לסמל רוחני ולאומי עבור חלקים ביהדות ובתנועה הציונית.

בשנים 1948, 1967 נמנעו יהודים מלהגיע לאתר. הירדנים כיסו את המצבה בפרוכת ירוקה (ו"פרוכת" היא ווילון מקדש) והרחיבו את בית הקברות סביבו. השטח סביב הקבר השתנה והמבנה הפך חלק מערי פרווריות בית לחם.

במלחמת ששת הימים (1967) נכבש הקבר על ידי כוחות ישראלים. אלפי ישראלים ביקרו במקום מיד לאחר מכן. הוחלט שלא לספח את הקבר לירושלים, אך המקום נשאר תחת שליטה ישראלית. עם השנים הוגבר המיגון והוקם מעבר מיוחד, הקרוי "מעבר רחל", שמאפשר גישה דרך מסדרון ממוגן. בתקופת האינתיפאדה השנייה הוגבלו הכניסות והוקמו חומות ושערים להבאת מבקרים בכלי רכב ממוגנים.

לאחר הסכמי אוסלו עלו ויכוחים פוליטיים לגבי מעמד האתר. ב-1996 ובמהלך האינתיפאדה אירעו מהומות וקרבות בסביבת הקבר. עבודות מיגון ופיתוח בוצעו בשנים הבאות, ולעתים עוררו עתירות משפטיות.

באחרונה הוכרז הקבר על ידי חלק מהרשויות הישראליות כאתר מורשת לאומי. ב-2018 אונסק"ו קבעה שהמבנה מזוהה גם כאתר אסלאמי בשם "מסגד בילאל אבן רבאח" ודרשה שיחזירו לו צורה קודמת; ישראל התנגדה להחלטה וטענה שהאתר קדוש ליהודים מאז ומעולם.

בעת שיפוץ המבנה נתנו בו מפתח מיוחד. מפתח זה ומנגנון פתיחת הדלת נשמרו בידי משפחות והשמשים שסיירו במקום. מונטיפיורי מסר גם חותמת שהועברה בירושה.

ביקור בקבר כרוך במנהגים כמו הנחת אבנים על המצבה ובחוטים אדומים כסגולה. בעבר נאספו אבנים מהסביבה לשימוש כקמיע. מנהגים אלה מופיעים כבר בתיאורי נוסעים קדומים.

האתר תועד בציורים, בולים ותמונות לאורך השנים. המראה של המצבה שימש מוטיב אמנותי בעל חשיבות בתודעה היהודית והציונית.

קבר רחל נמצא בצפון בית לחם, דרומית לירושלים. לפי המסורת היהודית, רחל אמנו נקברה שם. המבנה של הקבר עתיק ומוכר לכל מי שמבקר באזור.

בספר בראשית כתוב שרחל נטמנה בדרך ל"אפרתה" (שם ישן לבית לחם). יש גם פסוקים שמצביעים על מקומות אחרים, ולכן חוקרים דנים באיפה באמת קברה נמצא.

נוצרים ויהודים קדמונים תיארו את המקום. במפות ובהסברים מהמאה ה-6 והלאה מוזכר האזור.

במאה ה-19 איש בשם משה מונטיפיורי שיפץ את הקבר ובנה בו חדר כניסה. הוא נתן גם מפתח גדול. מאז הגיעו למקום הרבה אנשים להתפלל, במיוחד נשים.

בשנים 1948, 1967 לא הורשו יהודים לבקר בקבר. הירדנים כיסו את המצבה בוילון ירוק. ("וילון" זה בד שמכסים בו מקומות קדושים.)

בשנת 1967 נכבש האתר על ידי ישראל. המתחם הוגדר כשטח מיוחד. בגלל תקופות של סכנה בנו סביבה חומות ומעבר מיוחד, שנקרא "מעבר רחל". היום אפשר להגיע לשם בתיאום ובאמצעות נקודות מעבר מאובטחות.

מבקרים מניחים אבנים על המצבה. ("אבנים" הן סימן זיכרון.) יש גם מי שקושרים חוטים אדומים כסגולה, כלומר כמנהג שמקווים שיעזור.

יש תיעוד לגבי מפתח מיוחד וחותמת שנתרמו בזמן השיפוצים במאה ה-19. המפתח והחותמת הועברו מדור לדור.

האתר צויר בתמונות ובבולים רבים. הוא חשוב לשלוש דתות ועורר הרבה עניין לאורך ההיסטוריה.