קו בר-לב

"קו בר-לב" (נקרא גם "קו המעוזים") היה מערך ביצורים שבנתה ישראל לאורך תעלת סואץ החל מדצמבר 1968. מטרתו הייתה להגן על חיילי צה"ל שמפקחים על הגבול מול מצרים לאורך התעלה. הקו נקרא על שם הרמטכ"ל אז, חיים בר-לב. המוצבים הקדמיים נקראו "מעוזים" (מוצבים מבוצרים). קו נוסף, כ־10 ק"מ מזרחית, כלל מוצבים עורפיים שנקראו "תעוזים".

לאחר מלחמת ששת הימים הציב צה"ל כוחות בסיני. כבר ב־1967 החלו המצרים בהתקפות קטנות שהתפתחו למלחמת ההתשה. בתחילה הוקמו ביצורים מקומיים לא מתוכננים. בדצמבר 1968 הוחלט על קו ביצורים אחיד לאורך כל התעלה.

במטה הכללי התמודדו שתי גישות עיקריות:
- הגישה המשולבת (בר-לב, ישעיהו גביש, אברהם אדן): לשמור נוכחות קבועה בקו המים באמצעות מוצבים מבוצרים עם בונקרים ותעלות לחימה.
- הגישה הניידת (ישראל טל, אריאל שרון): להחזיק כוחות בעומק ולבצע סיורים משוריינים לאורך התעלה.

בר-לב הכריע בעד הקו הקבוע, ולכן בניית המעוזים החלה ב־1968. בהמשך נוצרה פשרה בין הגישות, וחלק מהמוצבים ננטשו או שונו בהתאם להחלטות מפקדים שונים.

הקו הראשון כלל 32 מעוזים קטנים. כל מעוז הוצב בדרך כלל עם 20, 40 חיילים, והיה עמיד בהפגזה ארטילרית. המערך תוכנן על ידי מפקדי פיקוד הדרום ואנשי ההנדסה בוצעו העבודות יחד עם חברות בנייה אזרחיות. בקו העורפי הוקמו 12 תעוזים לשימור כוחות שריון ותותחנים.

לתכנון התגבור הוכנה תוכנית בשם "שובך יונים". היא הניחה תגבורות בשלושה קווים: מעוזים על שפת התעלה, קו שני בטווח 5, 10 ק"מ עם חטיבת טנקים, וקו שלישי עוד יותר בעומק. בפועל התוכנית לא הופעלה במלחמת יום הכיפורים.

אלוף אריאל שרון צמצם את מספר המעוזים הפעילים ודרש אפשרות פינוי מהיר על ידי זחל"מים. לאור החלטות שונות נוצרה הגנה תערובתית שלא התאמה במלואה לאף אחת מהתפיסות.

ביום הכיפורים ב־1973 המצב בשטח היה חלש יותר מתכנון המקורי: רק 16 מעוזים היו מאוישים. המצרים חצו את התעלה בעיקר בין המעוזים, בחסות הרעשה ארטילרית, והציבו מארבי נ"ט (נגד טנקים) בעורף המוצבים. רבים מהמוצבים נכבשו או ננטשו. רק מעוז "בודפשט" על שפת הים נשאר בשליטה ישראלית לאורך המלחמה.

סך הכל ערב המלחמה שירתו בקו המעוזים כ־505 חיילים. מתוכם כ־126 נהרגו או נעלמו, 162 נפלו בשבי, 135 נחלצו ו־65 החזיקו במעוז בודפשט.

לאחר המלחמה היה ויכוח קשה אם הכישלון נבע מתפיסת ההגנה או מההפתעה והכאוס בפקוד העליון. חלק מהמומחים טענו שהמעוזים שימשו בעיקר כתצפיות ולא כקו עמיד בפני פלישה גדולה.

עלות הקמת הקו הוערכה בכשני מיליארד לירות (1968). בגלל הדחיפות נמסרו עבודות ללא מכרזים, וחלק מהקבלנים זכו לכינוי "מתעשרי קו בר-לב". בין הקבלנים היה גם יצחק תשובה, שהרוויח מהפרויקט.

לאחר הסכם השלום ופינוי סיני נהרסו רוב המוצבים כשהתעלה הורחבה. המצרים שיפצו ושמרו מעוז אחד ליד האגם המר הגדול, שכינו "תל אל סאלאם".

"קו בר-לב" היה קו ביצורים של ישראל ליד תעלת סואץ. הקו נבנה החל מדצמבר 1968. השם הוא על שם הרמטכ"ל חיים בר-לב.

אחרי מלחמת ששת הימים היו קטטות ובאלגן בין ישראל ומצרים. לכן בנו מוצבים קטנים כדי להגן על החיילים.

היהו שני רעיונות עיקריים:
- להחזיק מוצבים מבוצרים על שפת התעלה. "מעוז" פירושו מוצב מוגן.
- להחזיק כוחות בעומק ולשלוח רכבים משוריינים לסיורים.

בסוף בחרו לבנות קו מוצבים, אבל המצב השתנה עם השנים.

הקו הראשון כלל 32 מעוזים. בכל מעוז היו כ־20, 40 חיילים. בעומק הוקמו גם 12 מוצבים שנקראו "תעוזים".

במלחמה ב־1973 המצרים חצו את התעלה במקומות שבין המעוזים. כמה מעוזים נפלו, וחיילים רבים הוצאו משם. רק מעוז "בודפשט" נשאר בשליטה.

בערב המלחמה היו בקו כ־505 חיילים. כ־126 מהם נהרגו או נעדרו. כ־162 נפלו בשבי.

אחרי השלום ופינוי חצי האי סיני נהרסו רוב המוצבים. אחד המוצבים ליד האגם המר הגדול שופץ על ידי המצרים ונשמר.