קוינוביון

קוינוביון (מיוונית: κοινόβιον, מילולית "חיים משותפים") או צנוביום (בלטינית) הוא מנזר שיתופי שבו נזירים חיים, לומדים, מתפללים ואוכלים יחד.
המונח נוצר כדי לתאר את קהילת תלמידי פיתגורס שחיו בשיתוף, ובהמשך נזירים בודהיסטים פיתחו סגנון דומה אחרי מות גאוטמה בודהה. היום רוב הנזירים הבודהיסטיים חיים בצורה קוינוביטלית, וכמה מאות שנים מאוחר יותר נזירים נוצרים אימצו צורה זו.
הקוינוביון הנוצרי צמח מתוך הלאורה. לאורה היא קהילה של נזירים שהתבודדו וחזרו רק לתפילות משותפות.
נזירים ידועים כמו סבּאס ניהלו חיים משולבים: חלק מהזמן התבודדות וחלק חיים במנזר שיתופי.
בקוינוביון הכינו צעירים לחיי התבודדות בלאורה. במנזרים היו תפקידים שמונו לעיתים על ידי הנזירים ולעיתים על ידי המרכז הדתי הקרוב.
מאפיין מרכזי הוא ציות מוחלט לאב המנזר, כלומר לראש המנזר. חומת המנזר נבנתה לא כדי להלחם, אלא כדי להדגיש את ההסתגרות והחיי הקהילה.
אחרי מות הבודהה התרחבה המסורת של חיים שיתופיים, בעיקר בעונות הגשמים, והפכה לצורת חיים קבועה. מכללי המשמעת המודרניים נובעים רבות מעקרונות אלה.
קהילת הנזירים נקראת סנגה (סַנְגַה, קהילה של נזירים ונזירות). מספר הכללים משתנה לפי מסדר, ולרוב יש יותר כללים המתחייבים מנזירות מאשר מנזירים.
בשונה מהמנזרים הנוצריים, רוב האסכולות הבודהיסטיות אינן דורשות ציות ליררכיה מרכזית. נהוג לכבד נזירים ותיקים, והחלטות רבות מתקבלות באספות קהילתיות. לעיתים אב המנזר, שהוא נזיר ותיק המנהל את היום-יום, נבחר על ידי הנזירים או מוענק בתמיכה של הקהילה החיצונית שהיא משרתת.

קוינוביון (מיוונית: "חיים משותפים") הוא מנזר שבו נזירים חיים ביחד. הם אוכלים, לומדים ומתפללים בקהילה.
בנצרות קוינוביון הגיע מהלאורה. לאורה היא מקום שבו נזירים היו בודדים וחזרו רק לתפילה.
אחר כך רבים עברו לגור יחד במנזרים. יש שם מנהיג שנקרא אב המנזר. הנזירים בדרך כלל מקשיבים למה שאומר האב.
בבודהיזם הנזירים החלו לחיות יחד אחרי שבודהה נפטר. החיים המשותפים התארגנו במיוחד בעונת הגשמים.
הקהילה של הנזירים נקראת סנגה, קבוצה של נזירים ונזירות. יש כללים לחיים משותפים ולעיתים נבחר מנהיג שיעזור לסדר את העניינים.