קומדיה שחורה

קומדיה שחורה (המכונה גם הומור שחור או הומור גרדומים) היא סוג של הומור שעוסק בנושאים שהחברה מחשיבה כטאבו. טאבו הוא נושא שאנשים נמנעים לדבר עליו. הקומדיה השחורה מדגישה את חוסר ההיגיון או חוסר התוחלת של החיים, ומציגה אנשים לעתים כקורבנות של גורל ותכונות אישיות.

זו תת‑ז'אנר של קומדיה וסאטירה. סאטירה היא צחוק שמשמש לביקורת חברתית. הנושאים המקובלים בקומדיה השחורה כוללים מוות ומלחמה. במקרים רבים ההומור מסייע לאנשים להתמודד עם מציאות קשה, לפי נקודות מבט פסיכולוגיות וחברתיות.

בקומדיה השחורה נפוצים אלמנטים של אירוניה או פטליזם. פטליזם פירושו אמונה שחלק מהדברים בלתי נמנעים. לא כדאי לבלבל בין קומדיה שחורה לקומדיה גסה. קומדיה גסה נועדה יותר להפתיע או לזעזע את הקהל.

הז'אנר צבר פופולריות בארצות הברית בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20. דוגמה בולטת מוקדמת היא הסרט של סטנלי קובריק "דוקטור סטריינג'לאב" משנת 1964, שנגע בנשק להשמדה המונית באופן קומי. בין סרטים נוספים המצוינים בז'אנר נכללים "חנות קטנה ומטריפה" ו"אמא סדרתית". בין יוצרי הז'אנר ניתן למנות את סטנלי קובריק ואת האחים כהן.

בישראל יש ביטויים של הומור שחור בצבא ובתרבות. יש גם עבודות שעוסקות בהומור היהודי בתקופת השואה, שנבדקו בסרטים דוקומנטריים. חנוך לוין בלט ביצירת קומדיות שחורות לתיאטרון הישראלי.

קומדיה שחורה היא בדיחות על דברים שקשה לדבר עליהם. טאבו זה שם לדברים שאנשים נמנעים מהם. הקומדיה הזו מדברת על נושאים כמו מוות ומלחמה בעזרת הומור עדין.

היא שייכת לקומדיה ולסאטירה. סאטירה היא צחוק שמנסה להראות בעיות בחברה. סוג זה של הומור יכול לעזור לאנשים להתמודד עם דברים עצובים.

הקומדיה השחורה הפכה פופולרית בארצות הברית בשנות ה־50 וה־60. אחד הסרטים המפורסמים הוא "דוקטור סטריינג'לאב" של סטנלי קובריק מ־1964. גם בתוכניות טלוויזיה היו דוגמאות, כמו "משפחת אדמס".

בישראל רואים הומור שחור בשירים בצבא ובתיאטרון. יש גם סרטים שחוקרים איך אנשים השתמשו בהומור בזמנים קשים. חנוך לוין כתב קומדיות שחורות בתיאטרון הישראלי.