קורבן (יהדות)

קורבנות הם בעלי חיים או תבואה שהוקרבו על המזבח בבית המקדש בירושלים. המזבח הוא המקום המקודש שבו הכהנים (כהן = איש דת שמשמש בעבודת המקדש) ביצעו את העבודה. כבר בסיפורי המקרא הראשונים מופיעים קורבנות: קין והבל, נח, ואבות האומה. במוצאי מצרים ובליל הסדר מיוחס לפסח קורבן שזכר יציאת מצרים.

הקורבן אינו מזון שחיוני לאל. במקרא הקורבן מתואר כ'ריח ניחוח', סימן שדעת האל מרוצה, ולא הנאה גופנית. המסר המרכזי: הקורבן מבטא קרבה רוחנית ותשובה, אך קבלתו תלויה גם בהתנהגות מוסרית. נביאים הדגישו כי קורבנות בלי צדק לא מקובלים. חכמים ופילוסופים דנו בטעם הקורבנות; למשל הרמב"ם ראה בהם חק בלתי מובנת שמונע עבודה זרה, והרמב"ן ראה בהם תהליך חינוכי שממחיש את חומרת החטא.

התורה מפרטת סוגים עיקריים: עולה (כלו נשרף על המזבח), חטאת (לכפרה על חטא), אשם (לכפרה על עבירה מסוימת), שלמים (הבעת שלום ושותפות), מנחה (מנחה מן הצומח), פסח, בכור ומעשר. לכל סוג יש כללים משלו לגבי איזה בהמה מותרת, האם דמה מוזרק למזבח, ומה נאכל ומי אוכל.

קורבן עולה, בשרו כלו מועלה. קורבן חטאת, נועד לכפרה בדרך שהדיו ניתנים במקום מיוחד. אשם, גם הוא לכפרה, ובשרו נאכל על ידי הכהנים. שלמים, קורבן של שותפות; חלקו נאכל ונתן כהנים חלק. מנחה, קורבן מן הצומח, זול ופשוט יחסית.

קורבן יחיד נרכש על ידי אדם או חבורה קטנה. קורבן ציבור נקנה בכספי הקהל, למשל קורבן התמיד היומי. קורבנות ציבור קשורים בזמנים קבועים ובמועדים.

יש הבדל ברמת הקדושה: קודשי קדשים (כגון עולה וחטאת) נאכלים רק על ידי הכהנים בתוך תחום המקדש. קודשים קלים (כגון פסח, חלק מהשלמים) נאכלים בבעלי ובשכונות ירושלים, לזמנים ארוכים יותר.

המקום היחיד להקרבה הוא בית המקדש בירושלים. הקרבה מחוץ למקום זה אסורה, כדי למנוע ריבוי מקומות פולחן. ההקרבה נעשית ביום, מקום על ידי הכהנים לפי דרישות הזמנים.

הקורבן מתחלק לדם (מייצג "נפש"), אימורים (איברים שהוקרבים על המזבח ונשרפים), בשר (נאכל או נשרף), ועור (לעיתים לכהנים או לבעלים). שלבי ההקרבה העיקריים: סמיכה (הנחת ידיים על ראש הבהמה), שחיטה, קבלת הדם במזרק, הולכת הדם וזריקתו על המזבח, הקטרה (העלאת האימורים על האש), מליחה ואכילת הבשר לפי כללי הקדושה.

העבודה בפועל נעשית על ידי כהנים מצאצאי אהרן. יש כללים לגבי מי יכול לעבוד: כהן חייב להיות טהור ולבוש בגדי כהונה; בעלי מום או טמאים מסוימים פסולים לעבודה, אך לעיתים יש להם תפקידים משניים.

הבהמות חייבות להיות כשרות לאכילה ובעלות תכונות מסוימות: סוג מתאים, גיל מסוים, ושלמות ללא מום. קיימים פסולים רבים: מחוסר זמן (צעירות מדי), מומים חיצוניים, חולות, טרפות ועוד. בדיקה מקצועית נהגה לפני הקרבה.

שגיאות בתהליך או מחשבות שגויות של המבצע עלולות לפסול את הקורבן. זריקת הדם היא החלק המהותי; אם היא נעשתה כהלכה בעליו יצא ידי חובתו, גם אם חתיכות בשר נפסלו אחר כך.

הנביאים לעגו להנחה שקורבן מכסה על חוסר צדק. הם דרשו שיקוף מוסרי: מעשים טובים וצדק חשובים מהקרבת קורבנות ריקים.

בעת חורבן המקדש הוחלפו בהדרגה הקרבנות בתפילה. התפילות היוםיות והמעמד של מוסף חיברו בין זמני הקרבנות לפעילות התפילה. נוסחים מסוימים מבקשים חידוש העבודה בעתיד.

מסורתית מצפים שחוקי התורה יעמדו לעד, ושהקרבנות יחודשו בעת גאולה. בתנועה הרפורמית נוצרו תנועות דתיות שסירבו לצפות לחידוש עבודת הקורבנות. תנועות אחרות שינו נוסחים או שמרו על ציפייה מסורתית.

קורבנות הם מתנות שהביאו למקום קדוש שנקרא מזבח. כהן הוא איש דת שעוזר בעבודת המזבח. כבר בתנ"ך הראשונים היו קורבנות, כמו אצל קין והבל ונוח.

קורבן (מתנה שמוקרבת לאל) מסמל רצון להתקרב ולתת כבוד. זה לא שאדם נותן אוכל לאל לאכול. הכוונה היא שהאדם מבקש להיות קרוב יותר ולטעון שהוא מתקן טעויות.

עולה, כלו נשרף על המזבח.
חטאת, קורבן לכפרה על טעות.
אשם, לכפרה על עבירה מסוימת.
שלמים, קורבן של שמחה או תודה.
מנחה, מתנה מן הצומח, למשל קמח.
פסח, קורבן שנאכל בליל הסדר לזכר יציאת מצרים.

מראש לוקחים בהמה או מנחה. המקריב מניח ידיו על הראש (סמיכה), שוחט, הכהן לוקח את הדם ומזריק אותו על המזבח. חלקים מהבהמה נשרפים וחלק נאכלים לפי הכללים.

הקורבנות הוקרבו בבית המקדש בירושלים. זמן ההקרבה היה ביום בלבד ובמועדים מיוחדים.

כל אדם יכול להביא קורבן. בשר הקורבנות נאכל בדרך כלל על ידי הכהנים או בביצוע כללים לפי סוג הקורבן.

אסור להביא בהמה עם פגם חיצוני. הבהמה חייבת להיות מתאימה לסוג הקורבן ולגיל הנדרש.

הנביאים אמרו שחשוב להיות טוב ולשפוט נכון, לא להביא קורבן כדי להסתיר רע. אחרי חורבן בית המקדש התחלינו להתפלל במקום להביא קורבנות. חלק מהקהילות שינו את הנוסח ואת ההרגשה לגבי הקורבנות.