קורבן מנחה

''מנחה'' הוא קורבן מן הצומח שהובא לבית המקדש. רוב המנחות היו מסולת חטים, ומיעוטן מסולת שעורים. משמעות המילה היא מתנה שמטרתה הנחת דעת של המביא.

המנחה מוזכרת כבר בסיפורי התנ"ך, כמו במעשה קין והבל, שם מובאת הבחירה בין מנחה מן היבול למנחה מבכורות בעלי החיים.

המנחות אחרי מתן תורה מתוארות בעיקר בפרשת ויקרא. הפרשה מפרטת סוגים שונים: מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת ומנחת מאפה תנור. יש גם איסורים, כמו להימנע מאור או חמץ במנחה, למעט מקרים מסוימים.

מנחת חוטא מוזכרת בפרשת קורבן חטאת.

חלק מהמנחות הן קורבנות חובה של הציבור, וחלקן קורבנות של יחיד. יש גם קורבנות נדבה, מתנות שאדם נותן מרצונו.

מנחת נסכים מלווה לעתים בקורבן עולה או חטאת. היא עשויה מסולת חיטים עם שמן, ונטעם גם יין שנשפך על המזבח. כמויות החומרים תלויות בסוג הבהמה לצד הקורבן.

הכנת המנחה כוללת כמה שלבים עיקריים: יציקה ובלילה, קמיצה (לקיחת קומץ), הנחה בכלי שרת, תנופה והקטרה על המזבח.

הקורבן מביא את המנחה מביתו ומניח אותה בכלי שרת. פעולה זו מקדשת את המנחה בקדושת הקורבן.

היציקה היא יציקת הסולת לכלי השרת. לפי המשנה והתלמוד, יש לעשות כן לפני הקמיצה.

במנחות שיש בהן שמן, יש ללבלל את הסולת והשמן יחד. הציווי על "מנחה בלולה" חשוב, אך המנחה נחשבת כשרה גם ללא הבלילה.

הכהן לוקח קומץ מהמנחה ומניחו בכלי שרת. כלי השרת מובא אל המזבח להקטיר את הקומץ.

יש מחלוקת בין חכמים האם הקמיצה חייבת להינחם בכלי לפני ההקטרה, או שהיא תקפה גם בלאו. הן דיונים הלכתיים על מה נחשב "עבודת יד" מול עבודת כלי.

בחלק מהמנחות מבוצעת תנופה: הכוהן ומביא הקרבן מניפים את הקורבן לכיוונים שונים לפני ההקרבה.

לפני הקטורת המנחה, מכניסים את כלי השרת ונוגעים בקרן המזבח החיצוני. המנחה אינה חייבת לגעת במזבח ישירות.

הקמיצה מוקטרת על המזבח. יש ויכוח האם יש להקטיר כזית או שבפחות מספיק. המשנה והאמוראים דנים בכמויות ובהלכות ההקרבה.

אם עשו בעבודה הקשורה בקורבן מחשבות בלתי ראויות, נגרם פיגול, עבירה שמחייבת עונש ואיסור אכילה. נחלקו חכמים בשאלה האם מחשבה בשלב אחד מספיקה להפוך את המנחה לפיגול.

אחרי הקמיצה וההקטרה, שיירי המנחה נאכלים לכהנים בעזרה. מנחת כהן, לעומת זאת, מוקטרת בשלמותה ואינה נאכלת.

המנחה נקראת גם "מנחת העני" כי היא מאפשרת לעני להקריב מתנה צנועה. בתורה מובלטת ההערכה למנחת העני, כאילו הקריב את נפשו.

בספרות הרבנית ובמדרש מצוטטים פסוקים ופיוטים שמחבקים את רעיון המתנה הצנועה והערך שלה.

במדרש על קהלת נדונים ערכי הנתינה וההעדפה של נתינה צנועה על פני עשירות חיצונית.

בפיוטים וסליחות מוזכרות תמורות החיים של העני ומנחתו כדרך לבקש רחמים ולזכות בקירבה לה'.

מנחה היא מתנה של צמחים שהביאו לבית המקדש. רוב המנחות היו עשויות מסולת חיטים. "סולת" זה קמח מעודן.

המנחה מופיעה כבר בסיפור קין והבל. שם מראים מה הביא כל אחד.

בעקבות מתן תורה מפורטים סוגים שונים של מנחות, כמו מנחת סולת ומנחת מאפה.

מנחת נסכים מבושלת עם שמן ומביאים גם יין. הכמויות תלויות בסוג הקורבן.

מכינים את המנחה בשלבים: שופכים את הסולת לכלי (יציקה), מערבבים עם שמן (בלילה), לוקחים קומץ (קמיצה) ומביאים למזבח. "מזבח" זה המקום שבו מקריבים.

המביא מביא את המנחה מביתו ומניח אותה בכלי. כך היא מתקדשת.

במקרים מסוימים הכוהן מניף את הקורבן לארבע רוחות השמים. "כהן" זה אדם שעובד בבית המקדש.

הקומץ שנלקח מוקטר על המזבח. יש חילוקי דעות כמה צריך להקטיר בדיוק.

אם הכוונה בעת ההקרבה לא טובה, הקורבן נחשב פגום. אז אסור לאכול אותו.

שאריות המנחה נאכלות על ידי הכהנים. מנחת כהן מיוחדת מוקטרת כולה ולא נאכלת.

מנחה של עני נחשבת חשובה. התורה אומרת שיש ערך גדול גם למתנה קטנה.