קידומת טלפון בין-לאומית

קידומת טלפון בין־לאומית היא קוד מספרי (עד שלוש ספרות) שמקדים את מספר המנוי כשחייגים למדינה אחרת או לשירות לווייני. את הקידומת הבין-לאומית מחייגים לפני המספר המקומי.
הקידומת שונה מקוד הגישה. קוד הגישה הוא הקוד שקבוע על ידי ספק הטלפון המקומי, ומשמש להפניית השיחה למרכזיה הבין-לאומית. לעיתים מקובל להשתמש ב־00 או ב־011 כקוד גישה. ארגון ITU-T, גוף התקינה בתחום הטלקום של האו"ם, קובע את רשימת הקידומות וממליץ לשים את הסימן "+" במקום קוד הגישה כשמנהלים מספרים בינלאומיים.

עד תחילת שנות ה־60 רוב השיחות הבין-לאומיות נעשו בעזרת מרכזנית. למתקשר היה צורך למסור את מדינת היעד והמספר, והמרכזייה חיברה את השיחה. בתחילת שנות ה־60 החל מעבר לחיוג ישיר. ב־1960 ארגון ה־CCITT הקצה קידומות לאירופה ולאגן הים התיכון; לישראל הוקצתה אז הקידומת 34. ב־1964 הוקצו קידומות לכל העולם, והוחלט שקידומת בינלאומית יכולה להיות באורך של 1, 3 ספרות. הארגון גם המליץ שמספר הספרות הכולל בשיחה בינלאומית לא יעלה על 12.
בשנות ה־60 וה־70 מדינות רבות עברו לחיוג ישיר. ב־1968 הוצגו קידומות שמתחילות ב־5 למדינות אמריקה הלטינית.

לפני החיוג הישיר בישראל השתמשו בשירות 18, שהעביר שיחות בתיווך מרכזנית. בשנות ה־60 השיחות הבין־לאומיות עברו לעתים על גבי גלי רדיו קצרים, עם קיבולת מוגבלת. משרד הדואר בישראל החליט לאפשר חיוג ישיר רק אחרי שהונח כבל תקשורת תת־ימי לאירופה. הנחת הכבל בין ישראל לצרפת החלה ב־1968 והסתיימה ב־1969.
בשנת 1970 נפתחו שירותי טלקס ישירים לאיטליה ולהולנד. המדינה הראשונה שהייתה מסוגלת להתקשר לישראל בחיוג ישיר הייתה ארצות הברית. באמצע 1972 הצטרפה גם שווייץ, ובסוף 1972 נפתח החיוג למערב־גרמניה. ב־1972 הוקמה גם תחנת שידורי לוויין בעמק האלה, שהרחיבה את האפשרויות לשיחות לוויין. לאורך השנים 1972, 1975 השירות נפתח בהדרגה למנויים רבים יותר: באוקטובר 1973 נפתח ל־3000 מנויים בתל אביב ובבת־ים, ירושלים התחילה לקבל חיוג ישיר בפברואר 1974, וב־1975 ניטע כבל תת־ימי נוסף לאיטליה.

מבנה מספר בחיוג בינלאומי רגיל (מסודר משמאל לימין לפי הטקסט המקורי) הוא: מספר מקומי - קידומת אזור - קידומת בין־לאומית - קוד גישה. על פי אישור ITU-T נהוג לסמן את קוד הגישה בסימן "+" לפני הקידומת הבין־לאומית. בדוגמה מהמקור נרשם: 6543 987 3 972+; בזמן החיוג מוחלף הסימן "+" בקוד הגישה המקומי.
כל קידומת בין־לאומית היא בעלת אורך 1, 3 ספרות. תכנון הקידודים בוצע כך שקידומת של ישות מדינית אחת לא תהווה תחילתה של קידומת של ישות אחרת. הספרה הראשונה בקידומות מסמנת בדרך כלל אזור גאוגרפי, ולכן הקידומות מקובצות לפי אזורים.
יש כמה יוצאי דופן ומצבים מיוחדים: גרינלנד, איי פארו וארובה מקבלים קידומות שמתחילות ב־2, אף שהם אינם חלק מאפריקה; קידומות של מדינות שהתפרקו מועברות למדינות חדשות; יש ישויות שאינן משתמשות בקידומת שהוקצתה להן (לדוגמה הוותיקן משתמש בחיוג דרך איטליה; זנזיבר משתמש בקידומת של טנזניה). סן מרינו החליפה קידומת מ־295 ל־378, וחלק מאיי טריטוריה עברו לשיטת הקידודים של צפון אמריקה (NANP), כמו גואם וסמואה האמריקאית.

הקידומות מחולקות לאזורי חיוג עם ספרות ראשוניות 0, 9. באיזורים אלה מצויות טבלאות הקידודים לפי מדינות ואזורים. בחלק מהמקרים אזור מסוים אינו בשימוש כיום.

קיימים גם קידומות ושירותים מיוחדים שאינם שייכים למפת הקידודים הרגילה, והם מטופלים בנפרד על ידי גופים בין־לאומיים ומקומיים.

קידומת בין־לאומית היא מספר קצר שמקדים מספר טלפון. הקידומת עוזרת לחייג למדינה אחרת. הקידומת יכולה להיות עד שלוש ספרות.
"מנוי" כאן הוא מספר טלפון של אדם. "קוד גישה" הוא הקוד שספק הטלפון נותן כדי להתחיל שיחה בין־לאומית. לפעמים רואים את הסימן "+" במקום קוד גישה.

לפני שנות ה־60 רוב השיחות הבין־לאומיות חוברו על ידי מרכזנית. באמצע המאה ה־20 התחילו לתת קידומות ל־מדינות. ב־1960 קיבלה ישראל קידומת ראשונית. ב־1964 הוקצו קידומות לכל העולם.

בישראל השתמשו קודם בשירות 18 כדי לדבר עם מדינות אחרות. כדי לאפשר שיחות ישירות הניחו כבל תת־ימי לצרפת ב־1968, 1969. ב־1972 הוקמה תחנת לוויין בעמק האלה. מאז נפתחה האפשרות לחייג ישירות ליותר אנשים. ב־1973, 1974 השירות נפתח לעוד מנויים, וב־1975 הונח כבל תת־ימי נוסף לאיטליה.

כאשר כותבים מספר בינלאומי כותבים בדרך כלל: + קידומת מדינה - קידומת אזור - מספר מקומי. לדוגמה מהמקום המקורי כתוב: 6543 987 3 972+. בזמן החיוג מחליפים את ה־+ בקוד הגישה המקומי.
קידומות מקובצות לפי אזורים בעולם. יש כמה יוצאים מן הכלל, כמו גרינלנד.

הקידומות מסודרות לפי אזורים מספריים. לכל אזור יש טבלה עם מדינות וקודים.

יש גם קידומות ושירותים מיוחדים שנבדלים מהקידודים הרגילים.