קיטש

קִיטְשׁי (בגרמנית: Kitsch) הוא בדרך כלל חפץ או יצירה שנראים זולים ומתקתקים מבחינה אסתטית. הם מיוצרים בזול ולעתים מעתיקים מוטיבים נדושים. תפקידם לעתים להראות סטטוס חברתי או רגש פשוט, יותר מאשר לעורר תגובה אסתטית עמוקה. המונח משמש גם כביטוי שלילי לטעם אמנותי שמציבור מסוים מחזיק בו.

קיטש מאופיין בסנטימנטליות חזקה, העתקה גסה של רעיונות מוכרים, ועיצוב שנועד למשוך באופן ישיר ורגשי. לפעמים יש בו עושר של פרטים טכניים אך בלי עומק רעיוני.

מקובל שהמילה הגיעה משוק אמנות במינכן במאה ה-19, שם תיארה ציורים זולים שקל למכורם. במקורה הושוו המוצרים ל"לגרד בוץ מהרחוב", כלומר יצירה מהירה ופשטנית. הקיטש התחבר לטעם של מעמד מתעשר שרצה לחקות את ההרגלים התרבותיים של האליטה.

מחשבה חשובה על הקיטש הגיעה משנות ה-30, עם תאורטיקנים כמו תיאודור אדורנו, הרמן ברוך וקלמנט גרינברג. הם ראו בקיטש איום על התרבות, משום שהוא מספק בידור קל ומסיח את דעת הציבור. אדורנו תיאר זאת כחלק מ"תעשיית התרבות", מערכת שמייצרת אמנות מותאמת לשוק ולא אתגרית מבחינה רעיונית.

כותבים אחרים, כמו מילן קונדרה, ראו בקיטש דרך לטשטש דברים קשים בחיים. לפי קונדרה, הקיטש מציע תמונה פשוטה ונקייה של העולם ושולל שאלות ומורכבות. הוא גם מזהה קשר בין קיטש לבין מערכות טוטליטריות, שבהן דיכוי הספק והאינדיבידואליות נחוץ לשרידות הקיטש.

חלק מהמבקרים קישרו בין קיטש לאמנות האקדמית של המאה ה-19. הטענה הייתה שאמנות שבונה על נוסחאות מוכרות ו"יפה מדי" יכולה להפוך לטהרת קיטש כאשר היא הופכת לגלויה וזמינה בצורת הדפסים וגלויות.

עם עליית הפוסטמודרניזם, הגבולות בין קיטש לאמנות גבוהה הטשטשו. נולדה גם ההערכה האירונית שנקראת "קאמפ", אהבה אירונית לדברים נדושים או מוגזמים. חלק מהאמנים אימצו אלמנטים קיטשיים בכוונה, בעוד אחרים טענו שיש לראות בקיטש גם ביטוי אמנותי זולג באמת ובחן של יופי.

קיטש מופיע בציורים סנטימנטליים, בקטעי תרבות פופולריים ובמוצרים המיועדים להמונים. דוגמאות מפורסמות הן ציוריו של צ'ארלס רוקה, עבודות של תומאס קינקדה, עבודותיה של מרגרט קין, וסדרת ה"ילד הבוכה" של ברונו אמאדיו. גם אופרות סבון וסוגי מוזיקה מתורגמת זוכים לתיאור כקיטש.

קיטש הוא שם לדברים שנראים חלשים ו"סופר-מתוקים" מבחינה מראה. הם מוזמנים במהירות ועושים רושם פשוט ורגשי.

קיטש משתמש ברגשות חזקים ובדימויים מוכרים שוב ושוב. הוא מעדיף להיות נחמד ופשוט, במקום לעורר מחשבה עמוקה.

המילה הגיעה משוק אמנות במינכן במאה ה-19. שם היא תיארה ציורים זולים שמוכרים בקלות.

מבקרים כמו תיאודור אדורנו חשבו שקיטש הוא תוצאה של יצירה שנעשית בשביל השוק. הם רצו אמנות שתאתגר את המביטים ולא תשעממם אותם.

מאוחר יותר אנשים התחילו להסתכל על קיטש בצחוק או בהערכה אירונית. זה נקרא קאמפ, לאהוב דבר שנראה מגוחך במכוון.

דוגמות לקיטש הן ציורים מאוד רומנטיים, תמונות של ילדים עם עיניים גדולות, תמונת ה"ילד הבוכה", ונופים מתוקים של תומאס קינקדה. גם אופרות סבון לפעמים נקראות קיטש.