קמרה אובסקורה

קָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה (מלטינית: Camera Obscura, לשכה אפלה) היא מכשיר אופטי שמייצר דמות דו־ממדית מאובייקט תלת־ממדי.

בצורתה הפשוטה יש תא סגור עם נקב זעיר, חור קטן. קרני האור שנחזרו מהאובייקט עוברות דרך החור ויוצרות דמות הפוכה על הקיר הפנימי. חור קטן משפר חדה אבל מגדיל עקיפה (טשטוש). עדשה, חתיכה מזכוכית שמרכזת אור, מאפשרת תמונה בהירה וממוקדת יותר, אך עלולה להכניס עיוותים גאומטריים.

התופעה תועדה כבר במאה ה־5 לפנה"ס על־ידי מו דזה בסין. גם אריסטו תיאר את העיקרון בהקשר של ליקוי חמה. במאות הבאות תועדו ניסויים על ידי אנשי מדע שונים, ובהם אנת'מיוס, איבן אל־היית'ם (אבן אל־הייזם), ולאונרדו דה וינצ'י שכתב תרשימים רבים.

במאה ה־16 הוכנסו שיפורים טכניים: ג'ירולמו קרדאנו הציע לשים עדשה במקום הנקב (1550), וג'מבטיסטה בנדטי הוסיף מראה אלכסונית להפיכת התמונה. ג'מבטיסטה דלה פורטה השתמש בקמרה להצגות תיאטרליות והציע חדרים מוחשכים להקרנת מראות חיצוניות. יוהאנס קפלר חקר את המכשיר ושם לו את השם "קמרה אובסקורה".

מאמצע הרנסאנס ועד המאה ה־17 השתמשו אמנים בקמרה כדי לקבל פרספקטיבה מדויקת ולרשום מראות. הדיון העיקרי התמקד בשאלה האם ציירים כמו יאן ורמיר השתמשו במכשיר, ומה הייתה חשיבותו ביצירת האפקטים בציוריהם.

במאה ה־18 ראתה האינטלקטואלים בקמרה דגם לראייה ולייצוג המציאות. היא שימשה כמטפורה במאמרים של דידרו וד'אלמבר, ונזכרת גם בטקסטים של לוק וניוטון. במאה ה־19 ההשוואה לעין האנושית נשמרה, אך התפתח ויכוח על היבטים גופניים וזמניים של הראייה.

הרצון "לקבע" את הדמות מהקמרה הוביל לניסיונות רבים. ניספור נייפס הצליח בסביבות 1826, 1827 לקבע דימוי באמצעות שיטה שנקראה הליוגרפיה, רישום שמש, וליצור את התצלום הישן ביותר ששרד: נוף מחלון בלה־גרא. לואי דה־דאגר המשיך את המחקר ושיפר את זמני החשיפה וטכניקות ההדפסה. ב־1839 הוכרז באופן רשמי על שיטות הצילום שהקנו לעידן חדש של תמונה קבועה.

קמרה אובסקורה פירושה "חדר אפל". זהו תא חשוך שמייצר תמונה של מה שבחוץ.

יש חור קטן בקיר. אור מהחפץ נכנס דרך החור. על הקיר הפנימי נוצרת תמונה הפוכה. עדשה היא חלק מזכוכית שמרכז את האור. היא עושה את התמונה בהירה יותר.

הרעיון קיים אלפיים שנה. הפילוסופים מו דזה ואריסטו גילו אותו מוקדם. בימי הביניים חקרו אותו גם מדענים כמוחמד איבן אל־היית'ם וליאונרדו דה וינצ'י צייר תרשימים.

האמנים השתמשו בקמרה כדי לצייר פרספקטיבה נכונה. יש סיפור שאולי יאן ורמיר השתמש בה כדי ליצור את הציורים המיוחדים שלו.

אנשים ניסו לשמר את התמונה מהקמרה על חומר רגיש. ניספור נייפס הצליח לעשות זאת באמצע המאה ה־19 ויצר תצלום ראשון שנשמר. לואי דה־דאגר שיפר את השיטה. ב־1839 הוכרזה שיטת הצילום לציבור.