קרב סטלינגרד

המערכה באזור סטלינגרד התנהלה בין ברית המועצות למדינות הציר בראשות גרמניה הנאצית, מדרום רוסיה (סטלינגרד, היום וולגוגרד), מאמצע יולי 1942 עד ראשית פברואר 1943. המטרה הגרמנית בקיץ 1942, במסגרת "מקרה כחול" (Fall Blau), היתה לכבוש את הדרום ולבודד את אספקת הנפט של ברית המועצות.

כוחות הציר כללו ארמיות גרמניות יחד עם יחידות רומניות, איטלקיות והונגריות. הוורמאכט (הצבא הגרמני) היו מקצועיים וממונעים יחסית, אך הושפעו מהוראות מדיניות של היטלר. מצד הסובייטי בלטו מפקדים כמו אנדריי יריומנקו, אלכסנדר ואסילבסקי, גאורגי ז'וקוב, וויסילי צ'ויקוב. הכוחות הסובייטיים כללו גם יחידות פנימיות של הנק"ד (משטרת ביטחון) שהושמו לפעמים תחת פיקוד צבאי.

חוקרים נוהגים לחלק את המערכה לשלושה שלבים עיקריים: המערכה על דרכי הגישה (יולי, אוגוסט 1942), הלחימה בתוך סטלינגרד ובאזור התעשייה (ספטמבר, נובמבר 1942), ומתקפת הנגד הסובייטית (נובמבר 1942, ראשית פברואר 1943) שנודעה בשם "אורנוס" (Operation Uranus).

כוחות הציר פתחו התקדמות מהירה בקיץ 1942. הוורמאכט קיווה גם לכבוש את הקווקז ו"לחסום" את הוולגה באזור סטלינגרד. ההתקדמות המהירה פיצלה את כוחות הציר ופרצה קווים לוגיסטיים ארוכים. ניסיון לכבוש את סטלינגרד הביא לקרבות עירוניים קשים ולהשקעת כוחות רבים בתוך העיר.

הלחימה בעיר הייתה קרבות בית לבית, בין חורבות ובמפעלים תעשייתיים. המגנים הסובייטיים פיתחו טקטיקה של התקרבות קרובה לאויב ("חיבוק"), כדי להפחית את היעילות של ארטילריה וסיוע אווירי גרמניים. סטלינגרד הפכה לסמל רוחי ומורלי, והפיקוד הסובייטי שלח תגבורות דרך הוולגה למרות סכנת התקפות מהאוויר.

ב־19 בנובמבר 1942 פתחה ברית המועצות במתקפת נגד מתואמת על אגפי קבוצת ארמיות B. המתקפה הכניסה לשימוש כוחות ניידים וטנקים והקיפה בתנועה של מלקחיים את הערים והארמיות הגרמניות באזור. המתקפה כונתה "אורנוס" והביאה לכתירת חלק גדול מכוחות הציר סביב סטלינגרד ("כיס", כיתור של יחידות אויב).

לאחר הכיתור ניסתה גרמניה לאספקת הכוחות הנצורים באוויר. הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) קיבל משימה להעביר אספקה, אך יכולתו הייתה מוגבלת. תנאי מזג אוויר, אש נ"מ והתקפות סובייטיות הפכו את הרכבת האווירית לבלתי מספקת. ניסיון חילוץ חיצוני בוצע על ידי קבוצת ארמיות דון בפיקוד מאנשטיין (מבצע "סערת חורף"), אך נחל כישלון מול התקפות סובייטיות נוספות והקושי לשחרר נתיבי אספקה.

בחורף 1943 השלים הצבא האדום את חיסול הכוחות המכותרים. בין ה-10 בינואר ל-2 בפברואר 1943 הושמדו או נכנעו כוחות גדולים של הציר: מאות אלפי חיילים נהרגו, נפצעו או נלקחו בשבי. המפקד הגרמני פרידריך פאולוס נכנע יחד עם שרידים גדולים של כוחותיו.

ניצחון סטלינגרד נחשב לנקודת מפנה במלחמה: היוזמה האסטרטגית עברה לסובייטים, והוורמאכט החל בנסיגות ממושכות. המערכה גרמה לאבדות עצומות בשני הצדדים והשפיעה על מהלך המלחמה בחזית המזרחית והמדיניות הפנימית של מדינות הציר.

הקרב הונצח בבנייה מחודשת של סטלינגרד, אנדרטאות (כמו הפסל "אמא מולדת" על גבעת מאמייב), מוזיאונים וספרות וסרטים רבים. הקרב נזכר כמבחן קיצוני של לחימה עירונית והתמדה.

הקרב של סטלינגרד קרה בין הקיץ של 1942 ועד תחילת 1943. זו הייתה מלחמה בין ברית המועצות לגרמניה. רבים לחמו שם והעיר נחרבה.

הגרמנים רצו להגיע לאזורי נפט ולחסום את הנהר וולגה. הם קראו לתוכנית שלהם "מקרה כחול". הסובייטים נלחמו חזק בעיר. לחימה בעיר היא כשחיילים נלחמים בין מבנים והריסות.

ב־19 בנובמבר 1942 הפכו הסובייטים והקיפו את כוחות הגרמנים. זה נקרא "כיס" או כיתור (להקיף את האויב כדי לא לאפשר לו לחזור). הכוחות הנצורים ניסו לקבל אספקה מהאוויר. זה לא הספיק.

בחורף 1943 נכנעו חלק גדול מהכוחות הגרמניים. הניצחון הסובייטי שינה את מהלך המלחמה. סטלינגרד נחשבת היום לנקודת מפנה חשובה.

מפקדים חשובים מצד הסובייטים היו ז'וקוב (מפקד גדול) וצי'ויקוב (מפקד בארגון ההגנה בעיר). מצד הגרמנים בלט פאולוס. שמות אלה חשובים כי הם ניהלו קרבות גדולים.

לאחר המלחמה בנו אנדרטאות, מוזיאון ופסל גדול שנקרא "אמא מולדת" לזכר ההגנה על העיר. גם כותבים ובמאים כתבו סיפורים על הקרב.