קריעת ים סוף

לאחר שנים של שעבוד במצרים, שלח ה' את משה ואהרון להוציא את בני ישראל לחירות. הם בקשו מפרעה לשלוח אותם למדבר לשלושה ימי הליכה כדי לעבוד את אלוהי ישראל. פרעה סירב, ואלוהים שלח עשר מכות על מצרים. אחרי מכת בכורות, שבה מתו בכורי המצרים, פרעה ששילח את העם שינה את דעתו והוציא כשאנשים נלחצים.

בני ישראל נלכדו מול ים סוף כשהצבא המצרי רודף אחריהם. לפי המקרא, משה הטה את מטהו, ורוח מזרחית עזה דחפה את המים והפכה את קרקעית הים ליבשה. נוצר מעבר בין שתי חומות מים, ובני ישראל עברו בתוך הים. אחרי שיצאו, משה הטה שוב את המטה, והרוח פסקה. המים חזרו למקומם והמצרים שאחרו אחר העם טבעו או נלכדו במים.

הטקסט המקראי מציג גם תופעות נוספות: עמוד ענן ועמוד אש שהנחו את ישראל, והפרעה שציווה לרדוף עם 600 מרכבות. יש ביטויים שונים באותו סיפור, למשל האם הים פשוט התייבש או שחומות מים עמדו משני הצדדים.

הסיפור מופיע בעיקר בספר שמות, בפרשת בשלח. לפי מסורת מסוימת האירוע התרחש בליל כ"א בניסן. לפי מסורות אחרות הוא קרה בליל שביעי של פסח.

מדרש וכתבי חז"ל מוסיפים אלמנטים אגדיים וסמלים. לדוגמה, יש פירושים השוללים או מאמצים את רעיון הליכה בצורת קשת בתוך מי הים. קריעת הים זכתה למעמד מיוחד במסורת ובפיוטים, והמנהגים לקריאת שירת הים משתנים בין קהילות.

מחקרים מודרניים הציעו כמה הסברים טבעיים, אולם אף אחד מהם לא הוכח כהסבר היסטורי מלא:
- חצייה של לגונה רדודה או "ים סוף" שאותו נהגו לקרוא כך בעבר. תרגום יווני הוביל לזיהוי עם הים האדום, אך יש המלצות אחרות למקומות כמו ימת בלה.
- רוח חזקה (מודלים מחשבים של מדענים בארצות הברית) יכולה לדחוף מים ולהשאיר מעבר יבש למשך שעות, ואז המים חוזרים בפתאומיות.
- רעש ופעילות געשית שיצרו גלי צונאמי, או שקיעת קרקע דרך מפולת לבה שיצרה מסלול זמני מעל המים.
לכל תיאוריה יש יתרונות וחסרונות, והן תלויות במיקום ובתיארוך ההיסטורי.

חוקרים טוענים שלקטע יש סימני כפילות ושיעתוק ממקורות שונים. לפי השערות אלו, חלקים בטקסט שייכים למסורת כהנית וחלקם לרובד אחר, מה שמסביר סתירות וגרסאות שונות של אותו האירוע.

חוקרים מצביעים על קווי דמיון בין קריעת הים למיתוסים שכנים. במיתוס הכנעני בעל נלחם בים, ובמיתוס הבבלי 'אנומה אליש' מוצג המאבק ב'תהומות'. יש רעיונות שמקשרים בין סיפור יציאת מצרים לסיפורי בריאה ומאבק אלוהי בים.

שירת הים נאמרת בתפילות ובחגים. לפי מנהגים מסוימים קוראים את השירה בליל שביעי של פסח, ובשבת שבה קוראים את פרשת בשלח קוראים אותה ומכנים אותה 'שבת שירה'.

ביטוי חז"ל "קשה כקריעת ים סוף" מציין משהו נדיר, גדול או קשה להושגה. עם הזמן הביטוי הפך לניב שמשמעותו דבר שקשה מאוד לעשות.

האירוע מהווה אחד מאבני הדרך המרכזיות במסורת היהודית. לצד האמונה המסורתית, החוקרים מציעים הסברים היסטוריים, גיאוגרפיים ומדעיים, ומדגישים שילוב של מסורות טקסטואליות ותמות מיתולוגיות.

לפני שנים רבות בני ישראל היו עבדים במצרים. אלוהים שלח את משה ואהרון לשחרר אותם.
הם ביקשו מפרעה, המלך של מצרים, לשלוח אותם למדבר. פרעה סירב.

העם יצא מאותו מקום. פרעה חזר ורדף אחרי העם עם מרכבותיו. בני ישראל הגיעו לים ולא ידעו מה לעשות.
משה הטה את מטהו, ורוח חזקה דחפה את המים הצידה. נוצר שביל יבש בין שתי חומות מים.
העם עבר בתוך השביל הזה. אחרי שכולם עברו, המים חזרו למקום.
המצרים שניסו לרדוף אחריהם נלכדו במים.

הסיפור כתוב בספר שמות, בפרשת בשלח. יש מסורת שאומרת שזה קרה בפסח.

יש מי שמנסים להסביר את הקריעה בדרכים טבעיות. למשל רוח חזקה שדחפה מים מקומיים, או גל ים גדול אחרי רעש של הר געש.
לא כולם מסכימים על זה.

בשביל לזכור את הנס שרו בני ישראל שיר גדול. שיר זה נקרא "שירת הים". בחגים ובתפילות שומרים זכר לאירוע.

הסיפור מדבר על אמונה, על היציאה מעבדות, ועל בריחה למקום חופשי.