קרנית

הקרנית היא החלק הקדמי והשקוף של העין. היא מכסה את הקשתית (החלק הצבעוני) והאישון (החור שבמרכז) ואת הלשכה הקדמית. הקרנית מספקת כ־שני שלישים מעוצמת השבירה האופטית של העין. שבירת האור (כיפוף ונטיית קרני האור) עוזרת למקד דמות על הרשתית. העדשה מספקת את השבירה הסופית ויכולה לשנות את עקמומיותה, בעוד עקמומיות הקרנית קבועה.

הקרנית מלאה בקצות עצב ללא מיאלין (חומר שמקיף עצבים), ולכן רגישה למגע, לטמפרטורה ולכימיקלים. גירוי שלה גורם לרפלקס של סגירת עפעף. השקיפות שלה קריטית לאיכות הראייה, לכן אין בה כלי דם. היא ניזונה באופן דיפוזי מהדמעות והלשכה הקדמית, ומקבלת גם נוירוטרופינים (חומרים שמסייעים לתפקוד העצב) דרך קצות העצב.

קוטר הקרנית האנושית הוא כ־11.5 מ"מ. עוביה במרכז נע בין 0.5 ל־0.6 מ"מ, ובהיקף בין 0.6 ל־0.8 מ"מ. בשנת 2019 דווח על השתלת קרנית שהתקבלה מתאי גזע.


עד 2013 זוהו חמש שכבות עיקריות בקרנית האדם, וישנן דיעות על אפשרות לשכבה שישית, אך הדבר לא הוכח בוודאות. בקרנית של טורפים כמו כלב וחתול יש ארבע שכבות בלבד. החלק הקדמי מכוסה באפיתל הקרנית.


עיוות בצורת הקרנית פוגע בחדות הראייה וגורם לאסטיגמציה או לקוצר ראייה (מיוֹפיה). בניתוחי לייזר משנים את פני שטח הקרנית כדי לתקן את העיוות ולהשיב מיקוד נכון.


עד תחילת העת החדשה טיפולים רבים בבעיות ראייה היו מבוססים על אמונות עממיות. במאה ה־18 התחילו מחקרים מדעיים ראשונים. ב־1818 פרנץ רייזינגר ערך ניסויים בהשתלת קרנית בבעלי חיים, ללא הצלחה. ב־1837 סמואל ביגר הצליח להשתיל קרנית של צבי בצבי אחר. השתלה אנושית מצליחה הושגה לראשונה ב־1905, אך התגלו קשיים בהשגחה על ניקיון והרדמה. התפתחות תחומים אלה במאה ה־20 הפכה את ההשתלות למעשיות. בנובמבר 2025 דווח על השתלה של קרנית ביולוגית מודפסת, מתוצרת חברה ישראלית.

הקרנית היא החלק הקדמי השקוף של העין. היא מכסה את החלק הצבעוני שנקרא קשתית והחור שבמרכז שנקרא אישון. הקרנית עוזרת לכופף את האור (להביא אותו למקום הנכון בעין) כדי שנראה ברור.

הקרנית רגישה מאוד. יש בה קצות עצב שמרגישים מגע וחום. זה גורם לעפעף להיסגר מהר. הקרנית חייבת להיות שקופה, לכן אין בה כלי דם. היא מקבלת מזון קטן מהדמעות ומהנוזל שבפנים העין.

קוטר הקרנית של אדם הוא כ־11.5 מ"מ. היא דקה מאוד: במרכז 0.5, 0.6 מ"מ.


חוקרים מזהים חמש שכבות עיקריות בקרנית. חלק מהחיות, כמו כלבים וחתולים, יש להן ארבע שכבות. החלק החיצוני נקרא אפיתל.


אם הקרנית מעוותת, הראייה מטושטשת. רופאים משתמשים בלייזר כדי ליישר את החלק החיצוני של הקרנית.


לפני המאה ה־18 היו הרבה אמונות במקום רפואה. ב־1818 נעשו ניסויים בהשתלות בבעלי חיים. ב־1837 הצליחו להשתיל קרנית של צבי בצבי אחר. השתלה לאדם הצליחה לראשונה ב־1905. מאוחר יותר פותחו שיטות טובות יותר. בנובמבר 2025 דווח על השתלה של קרנית ביולוגית מודפסת בישראל.