רבי מאיר (כונה; שמו המקורי לפי כמה כתבי יד מיישא) היה אחד מתלמידי רבי עקיבא וממנהיגי דור התנאים הרביעי. הוא פעל בתקופה שבה עברה הסנהדרין (הרשות המשפטית וההלכתית הגדולה) מהאזור של יהודה לגליל, אחרי מרד בר כוכבא.
בכתבי היד מופיע שמו מיישא. בכמה נוסחים מדפוס נרשם רבי נהוראי. השם "מאיר" ניתן לו כי "היה מאיר פני חכמים בהלכה", כלומר הבהיר הלכות וסבר אותן.
אשתו הייתה ברוריה, גם היא נחשבת תלמידת חכמים ובת של רבי חנינא בן תרדיון. נולדו להם שני בנים, אך הם נפטרו בילדותם. בתלמוד מוזכר גם מקור שמקשר אותו לצאצאי נירון הקיסר שהתגייר.
לפרנסתו היה סופר וסופר-סג (כתב ספרי תורה ומגילות). כדי לחזק את הכתב, הוסיף לדיו חומר שנקרא קנקנתום. עליו מסופר שכתב את מגילת אסתר מזיכרון כשהיה ללא ספרים. הפרנסה שלו הייתה צנועה; הוא קיבל שלושה סלעים בשבוע ושילש את החלוקה לאוכל, לבוש ותמיכה בתלמידי חכמים עניים.
רבי מאיר למד אצל רבי ישמעאל ולאחר מכן אצל רבי עקיבא, שהיה רבו המרכזי. בנוסף למד אצל אלישע בן אבויה, המכונה "אחר", חכם שיצא לדרכים אחרות; רבי מאיר לקח ממנו את הדברים הטובים בלבד.
אחד מפעליו החשובים היה השתתפות בהקמת הסנהדרין מחדש באושא. שם מונו תפקידים בכירים, ורבי מאיר נודע כבכיר בישיבה. בתקופת המעבר ישב בעיירות ליד חיפה.
היה דרשן נחשב. בכל ליל שבת דרש בבית הכנסת והיה מחלק את הדרשה לשלושה חלקים: הלכה (דין), אגדה (סיפורים והסברים) ומשלים (משלים ומטפורות). לפי המסורת ידע הרבה משלונים ומשלים עממיים.
מוזכר סכסוך בינו לבין הנשיא רבן שמעון בן גמליאל, שניסו להוכיח שהוא פחות כשיר לתפקיד הנשיאות. בעקבות זאת הורחקו רבי מאיר ורבי נתן מבית המדרש לפרק זמן. לאחר מכן הוחזרו, אך נקבע שלא יינתנו להם דרשות הלכתיות בשמם, אלא בשם קבוצתי ״אחרים אומרים״.
השפעתו על חיבור המשנה גדולה. רבים מתיקוני המשנה מיוחסים למשנתו. רבי יהודה הנשיא השתמש רבות בדברי רבי מאיר בעת עריכת המשנה, ורב שרירא גאון תיאר את דרכו כקצרה ומדויקת.
לפי המסופר בגלויות חז"ל, הוא נאלץ לגלות לבבל. יש אגדה בעייתית על ניסוי שערך כדי להוכיח דבר על טבען של נשים, שקשרה אותו לגלות, אך מקורות מודרניים מטילים ספק במהימנותה. לפי המסורת נקבר באסייא שבבבל, ובסוף ימיו ביקש שקברה יכהה בגלי הים מארץ ישראל.
מאוחר יותר זוהו מקומות קבורה גם בארץ ישראל, במיוחד בטבריה. החל מהמאה ה-18 נודע במקום הכינוי "רבי מאיר בעל הנס". יש מחלוקת בין חוקרים האם הכינוי הזה מתייחס לאותו רבי מאיר התנא, או שמדובר במסורת מאוחרת ובלתי-מבוּססת.
רבי מאיר זכה לשבח על ענווה, קודש וגדלות רוח. הוא חיבב שלום ורדף להשכין אותו בין אנשים. שמו מוצג כחריף בלימודו; אמרו שאף חבריו לא תמיד הבינו את סופם של דבריו.
היה לו חוש פיוטי. במדרש ובדרשותיו השתמש בדימויים חזקים, למשל על ידיו של האדם בלידתו ובמותו.
רבי מאיר שוחח גם עם פילוסופים ואנשי מדע. היו סביבו חכמים שאינם מהשדה הרבני ונהנו מקרבתו. יחד עם זאת נקט עמדה נחרצת מול הקבוצות שאותן קרא כותים (שומרונים), וניסה להרחיק מנהגים זרים.
הגישה שלו כלפי עמי הארץ (אנשים שאינם משקיעים בלימוד תורה) הייתה מורכבת. הוא הזהיר מפני נישואי ערבוב מחשש לפגיעה בקיום מצוות, אך גם כיבד זקנים מקרבם.
ברוב הפעמים היה מחמיר בהלכה. הוא טבע כללים משפטיים והלכתיים שנשארו כנוסחים חשובים:
- חיישינן למיעוטא: יש לתת מקום לחשיבות המיעוט, אף שהרוב נוטה לקבוע.
- נתקל פושע הוא: מי שנתקל וסולל פגיעה נחשב כאחראי למעשה שלו.
- עדי חתימה כרתי: החתימה בשטר נותנת לו משקל, לפי רבי מאיר.
- דעות על נישואין ושטרי כתובה: הוא ראה חשיבות בשטר כתובה כדי להגן על האשה.
היה לו גם כלל שאומר "אין אדם מוציא דבריו לבטלה", כלומר דבר שהאדם אמר יש לו משמעות לפעמים בהלכה.
מתלמידיו המפורסמים נמנים רבי יהודה הנשיא ועוד חכמיים בולטים של התקופה.
בתלמוד מסופר על כמה ניסים שקרו סביב רבי מאיר, כמו סנוור חיילים רומיים. הסיפור של הביטוי "אלהא דמאיר ענני" מובא כאחד האירועים. הכינוי "בעל הנס" הופיע במקורות מאוחרים יותר, ויש מסופקים האם הוא תואר מקורי של התנא.
רבי מאיר היה חכם יהודי גדול בתקופת המשנה. "תנא" הוא חכם מימי המשנה. הוא למד אצל רבי עקיבא.
קראו לו גם מיישא לפי כתבי יד ישנים. קוראים לו מאיר כי הוא "האיר" את דברי ההלכה.
אשתו הייתה ברוריה. הם היו חכמים יחד. לבני הזוג נולדו שני בנים, אך הם נפטרו צעירים.
עבודתו הייתה לכתוב ספרי תורה ומגילות. פעם כתב את מגילת אסתר מזיכרון.
למד אצל רבי ישמעאל ורבי עקיבא. גם למד קצת מאלישע בן אבויה, אבל לקח ממנו רק את הטוב.
הוא עזר להקים שוב את הסנהדרין. הסנהדרין היא בית דין מרכזי של העם.
רבי מאיר היה דרשן, הוא נתן דרשות בשבת. הוא חלק את דרשותיו לשלושה: הלכה (חוקים), אגדה (סיפורים), ומשלים (משלים).
היה לו סכסוך עם הנשיא רבן שמעון בן גמליאל. בגלל זה הוציאוהו לזמן מה מבית המדרש.
גם השפיע על עריכת המשנה. רבי יהודה הנשיא לקח הרבה מדעותיו.
יש סיפורים שהוא גלוי לבבל וקבור שם, באסייא. אחר כך זוהו גם את קברו בטבריה בארץ.
היו עליו שבחים על ענווה, חכמה ואהבת שלום. היו אומרים שהוא חד בהבנתו.
הוא דיבר גם עם פילוסופים (חושבים). הוא לא אהב מנהגים זרים, והתרחק משומרונים שעמדו נגד חלק ממנהגי ישראל.
היה מחמיר בחוקים לעתים. כמה כללים שהוא אמר:
- "חיישינן למיעוטא", גם דעת המיעוט חשובה.
- "נתקל פושע הוא", מי שגורם לתאונה אחראי.
- הוא הדגיש את חשיבות הכתובה, השטר שמגן על האישה.
תלמיד חשוב שלו היה רבי יהודה הנשיא.
מוזכרים עלילות שבהן קרו ניסים סביבו. הכינוי "בעל הנס" הופיע רק בסיפורים מאוחרים, וחלק חושבים שזה לא היה בכינויו המקורי.
תגובות גולשים