רוברט גודארד

רוברט הצ'ינגס גודארד (5.10.1882, 10.8.1945) היה אחד ממחלוצי מדע הטילים המודרני. רעיונותיו היו פורצי דרך ולעיתים נדחו או לוו בלעג, אך עבודתו השפיעה על תוכניות החלל והטילים של המאה ה-20.

גודארד נולד בווסטר, מסצ'וסטס. את העניין בחלל פיתח בגיל 16 אחרי שקרא את מלחמת העולמות. הוא החליט להקדיש את חייו לטילים ב-19 באוקטובר 1899. סיים תואר ראשון מהמכון הפוליטכני של ווסטר ב-1908, קיבל תואר שני ב-1910 והדוקטורט ב-1911 באוניברסיטת קלרק.

בשנת 1914 תכנן מנועי טילים, בסיוע כספי מהסמית'סוניאן. ב-1919 כתב גם על דרכים להגיע לירח. באותה שנה פרסם מאמר שבו ניתח את מה שמכונה היום "בעיית גודארד", שאלות על תכנון וטיסה של טילים בגבהים גדולים.

הופעתו התקשורתית ב-1920 עשתה רעש. הניו יורק טיימס פרסם ידיעה על רעיונותיו ושלל אותם במאמר מערכת. הביקורת נבעה מהטעות שהנעה בטילים תלוית לחץ האוויר, בעוד שבפועל הדחיפה נובעת מגזי הפליטה לפי חוקי התנועה. שנים לאחר מכן התנצל העיתון, אחרי נחיתת אפולו 11.

גודארד ערך ניסויים שהראו כי הנעה בריק, דחיפה בפחות או בלי אוויר, אפשרית. ניסיוןיו הוכיחו שחוקי הפיזיקה מאפשרים הנעה גם מחוץ לאטמוספרה.

ב-16 במרץ 1926 שיגר גודארד את הטיל הדלק הנוזלי הראשון באוברון, מסצ'וסטס. הטיל, שנקרא "נל", היה בגודל כיד אדם, עלה כ-12.5 מטרים במשך 2.5 שניות ואז התרסק בשדה. למרות חשיבותו ההיסטורית, הטיסה הייתה קצרה ונועדה להוכיח שהתאוריה עובדת.

לא כל עבודתו כוונה לחלל. הוא פיתח גם משגר שירה רקטות מתוך צינור פתוח ללא רתע. הדגמות אלה, בין היתר, הובילו לפיתוח כלי נשק כמו הבזוקה ששימש במלחמת העולם השנייה.

גודארד נטה לעבוד לבד והסתגר, מה שהגביל את ההשפעה של מחקריו. הוא גם ידע על הפוטנציאל הצבאי של עבודתו ולעתים נמנע משיתוף פעולה רחב.

גודארד עבר לרוזוול, ניו מקסיקו, ועבד שם במשך שנים כמעט לבדו. הצבא האמריקני לא קיבל את רעיונותיו ולא תמך בהם. לעומת זאת, גרמניה הנאצית הבינה את הפוטנציאל ושימושה בתוכניותיו השפיע על פיתוח טילי ה-V-2. ורנר פון בראון השתמש ברעיונות ובתכניות של גודארד בפיתוח זה.

לפני 1939 שמרו מדענים גרמנים על קשר עם גודארד בנושאים טכניים. במהלך העשורים האלה היו גם נסיונות ריגול והדלפות מידע לגרמנים. לאחר תום המלחמה בחן גודארד טילי V-2 שנתפסו, אך לא חזר לתכנון טילים מסחרי בהיקפים גדולים.

גודארד סבל מסרטן הגרון ומת ב-10 באוגוסט 1945 בבולטימור. נקבר בווסטר.

ב-17 ביולי 1969, יום לאחר שיגור אפולו 11, פרסם הניו יורק טיימס תיקון והתנצל על הביקורת מ-1920. גודארד רשם 214 פטנטים על עבודתו, ועל שמו קרויים מוסדות ואתרים שונים.

רוברט הצ'ינגס גודארד (1882, 1945) היה חלוץ של טילים.

כשהיה בן 16 קרא ספר מדע בדיוני. אז הוא רצה לבנות טילים. ב-1899 החליט שזה יעסיק אותו כל חייו. למד באוניברסיטה וקיבל דוקטורט ב-1911.

ב-1914 עבד על מנועי טילים. הסמית'סוניאן תמך בו כספית. ב-1919 כתב על דרכים להגיע לירח. הוא גם תיאר שאלה חשובה בשם "בעיית גודארד". זו שאלה על איך לתכנן טילים גבוהים.

ב-1920 הניו יורק טיימס לעג לו וכינה אותו "מאמין כי טיל יכול להגיע לירח". אחר כך, אחרי נחיתת אפולו, העיתון התנצל.

ב-16 במרץ 1926 שיגר גודארד את הטיל הדלק הנוזלי הראשון. דלק נוזלי, נוזל שנשרף כדי לייצר דחיפה. הטיל קראו לו "נל". הוא היה בגודל של זרוע אדם. הוא עלה כ-12.5 מטרים.
הטיסה ארכה 2.5 שניות והטיל נחת בשדה. הניסוי הוכיח שניתן להניע טיל עם דלק נוזלי.

גודארד הראה גם איך לירות רקטה מתוך צינור בלי רתע. רעיונות כאלה הובילו אחרי כן לכלים כמו הבזוקה.

הוא עבר לרוזוול שבניו מקסיקו ועבד שם כמעט לבדו. הצבא האמריקני לא קיבל את רעיונותיו. גרמניה כן. ורנר פון בראון השתמש בתכניות שלו כשפתח את טילי ה-V-2. היו גם הדלפות מידע לגרמנים.

אחרי המלחמה הוא בדק טילי V-2 שנתפסו, אבל לא חזר לתכנן טילים גדולים.

גודארד חלה בסרטן הגרון ומת ב-10 באוגוסט 1945. הוא נקבר בעיר מולדתו, ווסטר.

לאחר שיגור אפולו 11, הניו יורק טיימס התנצל על הביקורת. לגודארד היו 214 פטנטים. על שמו קרויים כמה מוסדות ואתרים.