ריקבון גופה

ריקבון גופה הוא פירוק הביולוגי שהגוף עובר אחרי המוות. חוקר התהליך ברפואה וזיהוי פלילי נקרא טפונומיה (Taphonomy), חקר המעבר של חומר אורגני מהעולם החיים לסביבה הארוכה יותר.

על קצב ורצף הריקבון משפיעים טמפרטורה, לחות, נגישות לחרקים וחיות, קבורה וחניטה (השליטה בכימיה של הגוף כדי לשמרו). מיד אחרי המוות מתחילה אוטוליזה (Autolysis), פירוק רקמות על ידי אנזימים של הגוף עצמו. אחר כך פועלים חיידקים שמרקיבים את הרקמות.

חרקים, ובעיקר זבובים, מטילים ביצים בבשר. הרימה (תולעים קטנות שנולדות מהביצים) מופיעה בדרך כלל כ-30 שעות אחרי המוות. חיות טורפות כמו זאבים או כלבים עלולות לאכול גופות פתוחות.

בבתי חולים שומרים גופות בקירור כדי לעכב את תחילת הריקבון. חניטה יכולה לעכב את התהליך, אך לא מונעת ריקבון לנצח. חניטה שומרת בעיקר את המראה החיצוני, ולכן חלק מהחנוטים נשמרו שנים רבות.

כמה עשורים עד שנשאר רק שלד תלויים בתנאי הסביבה. בקרקע לחה השלד עלול להיעלם בגלל חומצות באדמה, כפי שקרה בקברים מסוימים שנחפרו.

בגופות יכול להיווצר חומר שעווה בשם אדיפוסיר (שעוות קבר). זה נוצר משומן גוף שהתאבך עם הכימיה של הקרקע. אדיפוסיר מופיע בתנאי לחות וקרירות, ולעיתים שומר על חלקי גוף במשך שנים.

מחקר הבקטריות והחרקים על גופות מסייע לזיהוי פלילי. סוג החרקים וגילם יכולים לתת זמן מותו של הנפטר, בנוסף לנתונים שנאספים בבדיקות פתולוגיות.

ביהדות יש מסורות שמקשרות בין קדושה לבין שמירת הגוף. במסורת מוזכרות דמויות מקראיות שנאמר שנשמרו גופותיהן. יש הבדלים בין הרעיון הזה לבין האמונה המצרית, שאמרה שיש לשמר את הגוף כדי שהרוח תחזור אליו.

כיום חניטה אינה מקובלת ביהדות למטרות שימור, למעט פעולות מועטות הדרושות לשמירת הגוף עד הקבורה.

גם בנצרות היו מקרים של קדושים שנאמר שנשמרו גופותיהם. לעתים נדרשו חניטה סודית או קבורה בסביבה שאטמה את הגופה. דוגמה מודרנית היא האפיפיור יוחנן ה-23; חלק בצוות הצביעו על חניטה חלקית וקבורה בארון אטום כאפשרות לשימור חלקי.

גם באסלאם קיימת אמונה שמקשרת בין תנאי המוות לבין מצב הגופה לאחריו.

הריקבון הופיע גם באמנות ובקולנוע. בסרטו של פיטר גרינוויי משנת 1985 מוצגים תהליכי ריקבון בגופות בעלי חיים, וחלק מהסצנות תיעדו ריקבון אנושי כחלק מהעלילה.

ריקבון גופה הוא פירוק הגוף אחרי המוות. זה קורה לבעלי חיים וגם לאנשים.

טפונומיה (Taphonomy) היא המילה למדעי הפירוק של גופות. אוטוליזה (Autolysis) היא פעולה של אנזימים בגוף שמתחילים לפרק אותו.

חום, רטיבות, חרקים וקבורה משפיעים על כמה מהר ישתנה הגוף. זבובים מביאים ביצים. מהר ביצים נולדות רימות. הרימות נראות אחרי כ-30 שעות בדרך כלל.

בבתי חולים מקררים גופות כדי להאט את הריקבון. חניטה (שימור הגוף) יכולה לעכב את הפירוק.

לעיתים נוצרת שעווה בגוף שנקראת אדיפוסיר. היא נוצרת משומן הגוף בצירוף קרקע לחה. היא יכולה לשמר חלקים מהגוף זמן רב.

יש מסורת שטוענת שלצדיקים נשמר הגוף. אבל אין הסכמה לשמר גופות בדרך של חניטה.

גם בנצרות נאמנו סיפורים על קדושים שנמצאו בשלמות בקברים. לפעמים נעשתה חניטה כדי לשמור עליהם.

בסרטים ובאמנות מופיעים לפעמים תהליכי ריקבון. זה משמש לעתים כרעיון מרכזי בסיפור.