רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד (1846, 1849), שנקרא גם "הרעב הגדול", נגרם משילוב גורמים. מחלת הכימשון (מחלת צמחים שגרמה לריקבון תפוחי האדמה) השמידה את היבול העיקרי של רוב התושבים. יחד עם זאת, מדיניות כלכלית בריטית, בעלות אדמות מרוכזת, ושיטת גידול מונוקולטורה (גידול מין אחד בלבד) העמיקו את המשבר.
אירלנד הייתה תחת שלטון בריטי. אדמות פוריות נשמרו בידי בעלי אחוזות פרוטסטנטים, וחכירות יקרות הכריחו איכרים חפים מכסף להסתמך על תפוחי האדמה. חלוקת נחלה שעיקמה את גודל החוות והחוקים המפלים נגד הקתולים הגבילו את האפשרויות הכלכליות.
התפוח אדמה הגיע לאירופה ונתן מקור קלוריות למשפחות רבות. הוא היה קל לגידול גם על חלקות קטנות, ולכן רוב התזונה של העניים התבססה עליו. תלות במוצר אחד הגבירה את הפגיעות למחלה חקלאית.
ב-1845 הגיע הכימשון לאירלנד והשמד יבולים. בשנים 1846, 1847 הכתה המחלה קשה. הממשלה הבריטית פעלה בצעדים שונים: ראש הממשלה רוברט פיל ייבא דגן והקל על מכסים, ואחריו ג'ון ראסל קידם עבודות ציבוריות שהעניקו מעמד עבודה, אך הן היו לעתים לא מספקות.
בתי תמחוי (מקומות שחילקו אוכל) הוקמו והאכלו מיליונים. ב-1847 הועברה אחריות הסיוע לאגודות סעד מקומיות לפי "חוק העניים". חוק זה הפך את העזרה לתלות בארנונות מקומיים, והגביר פינויי דיירים כדי להוריד עלויות על בעלי האחוזות. פינוי המוני והגירה בספינות רעועות, שנודעו כ"ארונות מתים צפים", הוסיף לסבל.
גם בזמן הרעב המשיך ייצוא בשר ודגנים מאירלנד לאנגליה. צדקה נרחבת הגיעה ממוסדות דת ומהמונרכיה, אך היא לא הספיקה לכסות את ההיקף.
בין 700,000 למיליון בני אדם מתו, ומיליונים היגרו לאנגליה, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה. אוכלוסיית אירלנד צנחה במחצית בערך עד תחילת המאה ה-20. מאוחר יותר שונו חקלאות ומדיניות קרקע: רכבות, חקלאות מגוונת וחוקים שנתנו לאירים לקנות אדמה הקטינו את התלות בתפוחי האדמה.
ההיסטוריונים חלוקים בשיפוטם על התגובה הבריטית. חלקם רואים בביצועי הממשלה טעות קשה ומחמירה שהובילה לאסון. אחרים טוענים שהמדיניות הושפעה מאידיאולוגיה של שוק חופשי וממגבלות תשתית.
הרעב העמיק את ההגירה ויצר פזורה אירית גדולה מעבר לים. המהגרים בארצות הברית תמכו בארגונים רפובליקניים והגבירו את התודעה הלאומית האירית. באירלנד עצמה השפעותיו על הפוליטיקה התקבלו לאט; תנועות לאומיות צמחו בעיקר רק בעשורים הבאים.
האירועים נזכרים בזיכרון הציבורי ובאמנות: שירים כמו "The Fields of Athenry", סרטים כמו "Black 47", אנדרטאות כגון אנדרטת הרעב במנהטן, ודיונים היסטוריים על תפקוד הממשלות. בראשית שנות ה-90 התנצל ראש ממשלת בריטניה לשעבר על חלק ממדיניות הממשלות הקודמות.
במאות ה-19 אירלנד חוותה רעב גדול בין 1846 ל-1849. מחלת כימשון (מחלת צמחים) הרסה את תפוחי האדמה. תפוחי האדמה היה המזון העיקרי של הרבה משפחות.
אירלנד נשלטה על ידי בריטניה. אדמות רבות הוחכּרו לבעלי אחוזות. האיכרים שישבו על האדמות היו עניים ותלוּיים ביבול אחד.
הכימשון השמיד את היבול. אנשים לא יכלו לקנות מזון. הוקמו בתי תמחוי שחילקו אוכל. רבים פונו מבתיהם. משפחות יצאו לברוח לחו"ל במצבי מצוקה. ספינות ההגירה נקראו "ארונות מתים צפים" כי הנסיעה הייתה קשה מאוד.
הממשלה ניסתה לעזור בעבודות ציבוריות ובייבוא דגן. גם האפיפיור והמלכה נתנו תרומות. זה לא הספיק לכל האנשים.
כמעט מיליון אנשים מתו בערך. עוד הרבה עזבו את אירלנד לאמריקה ולקנדה. אירלנד נותרה עם פחות אנשים.
האירועים נזכרים בשירים ובאנדרטאות. יש אנדרטה ברובע מנהטן, ניו יורק. שיר מפורסם על התקופה נקרא "The Fields of Athenry".
תגובות גולשים