רעידת האדמה בצפת (1837)

רעידת האדמה של שנת 1837 (תקצ"ז) פגעה בגליל ובלבנון. היא החריבה את צפת ואת טבריה, ופגעה גם בערים נוספות כמו עכו ונצרת בפגיעות קלות יותר. ההערכות מדברות על אלפי הרוגים, בין כ-5,000 ל-7,000.

בשנים שלפני 1837 חוו את צפת רעידות קשות גם ב-1834. שתי הזעזועים ההם גרמו נזק לרכוש, אבל היו מעט נפגעים.

הרעידה המרכזית התרחשה ב-1 בינואר 1837 (כ"ד בטבת). קשה לקבוע מגניטודה מדויקת, כי אז לא היו כלי מדידה מודרניים. "מגניטודה" פירושה גודל הרעידה. סולם ריכטר, שמשמש להערכת עוצמה, הומצא רק ב-1935. חוקרים שעוסקים בתיאורי נזק היסטוריים, גישת מחקר שנקראת מאקרוסייסמיקה (בחינת השפעות הרעידה על מבנים ונופים), העריכו את העוצמה של הרעידה הזאת כגבוהה מאד (Ms>7 לפי חלק מהניתוחים).

בתים רבים קרסו. זרימת סלעים ומפולות החמירו את ההרס, כי לפני הרעש ירדו גשמים כבדים. המשקל של המים שיחק תפקיד בגלישות הקרקע. בנוסף, עלו מצד ים כנרת גלי צונאמי (גלים גדולים שנוצרו ברעידת אדמה) שפגעו בטבריה והחריפו את הנזק.

לפי דיווחי השלטון הטורקי נהרגו בצפת כ-1,700, 1,800 איש ובטבריה כ-600. מקורות אחרים מעריכים סך הכל בין 5,000 ל-7,000 הרוגים. אחת המקורות העיקריים לתיאור האירוע היא עדותו של הכומר האמריקני ויליאם מקלור תומסון.

הקהילה היהודית בצפת נפגעה קשה. רבים נהרגו, וחלק גדול מהניצולים העדיפו לעזוב את העיר. בין ההרוגים היו רבנים ומנהיגים מקומיים חשובים. העבודה לחילוץ הלכודים נמשכה זמן רב. מזג האוויר היה קר וגשום, מה שהקש את העזרה. המיסיונרים האמריקנים והאנגלים מביירות היו בין הראשונים שהציעו סיוע.

הרבה מאנשי־הפרושים (אדוקים מקהילות מזרח-אירופה) עברו לירושלים. חלקים מהקהילה פירשו את האירוע כעונש אלוהי, אחרים ראו בו סימן משיחי. סיפור מוכר הוא על הרב אברהם דב מאבריטש, שניצל כששהה בבית מדרש ושרד יחד עם המתפללים שסביבו.

למרות ההלם הראשוני, הקהילה הצליחה להתאושש. עד סוף המאה ה-19 גדלה אוכלוסיית היהודים בצפת בחזרה ואף פי כמה. מי שהוביל רבים בתהליך השיקום היה הרב שמואל הלר, שהיה עצמו נכה וניזוק ברעש.

תיאורים עדים מטבריה מדברים על חורבות רבות. רבים חיו באוהלים ובצריפים לאחר ההרס. עדויות של מבקרים זרות מתארות אבק רב, חורבות ואנשים במצוקה.

חוקרים שביקרו בעשורים שלאחר מכן תיעדו נזקים גם בכפרים אחרים. לדוגמה, בטובאס בזיכרונות משנות ה-60, 70 של המאה ה-19 צוינו בתי כנסת ומסגדים שנהרסו ולא נבנו מחדש.

רעידת האדמה של שנת 1837 פגעה בגליל ובלבנון. רעידת אדמה היא תזוזת קרקע חזקה. הרבה בתים בצפת ובטבריה נהרסו. גם אנשים רבים נפגעו. ההערכה היא שאלפים מתו.

לפני זה, ב-1834, היו בצפת רעידות קטנות יותר. אז ניזוקו בניינים, אבל מעט אנשים נפגעו.

הרעש הגדול היה ב-1 בינואר 1837. אז לא היו מדידים מודרניים למדוד את העוצמה. חוקרים בדקו עדויות ישנות והעריכו שהרעידה היתה חזקה מאוד. הגשמים שלפני כן גרמו לקרקע להיות רכה. זה עזר להיווצרות מפולות שמשברו בתים. גם מהכנרת עלו גלים גבוהים (גלי צונאמי) ופגעו בטבריה.

הקהילה היהודית בצפת נפגעה קשות. אנשים עזבו את העיר. רבים עברו לירושלים. חלקים מהקהילה חשבו שזה סימן מיוחד. אחרים ראו בזה מעשה אלוהים. הרב שמואל הלר עזר לשקם את הקהילה אחרי האסון.

בטבריה נגרם הרס גדול. רבים התגוררו באוהלים אחר כך. זרים שבאו תיארו חורבות והרבה אבק.

גם בכפרים אחרים נחרבו בתים. חלקם לא נבנו מחדש.