הרצח העם הארמני (בארמנית: Հայոց Ցեղասպանություն) היה תוכנית ממוסדת של הממשלה העות'מאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה להרוס חלק גדול מהאוכלוסייה הארמנית באימפריה. הארמנים היו קבוצה נוצרית שחיה בעיקר במזרח אנטוליה, בתוך אימפריה רב־אתנית שבה הרוב המוסלמי שלט. במערכת ההלכנית של האימפריה, לא-מוסלמים זכו לזכויות מסוימות תחת מעמד שנקרא "מילת" (קהילה דתית מוכרת), אך לעתים נחשבו לאזרחים מדרגה שנייה.
בתקופה שלפני המלחמה חלו שינויים חברתיים ופוליטיים. במאה ה-19 עלו דרישות לרפורמות ולשוויון. חלק מהארמנים פעלו לשיפור המצב באמצעות ארגונים פוליטיים ושאיפות לאוטונומיה פוליטית, וזה יצר מתחים מול השלטון והחברה הטורקית.
בסוף המאה ה-19 היו גלי אלימות ופוגרומים כנגד הארמנים (הטבח החמידי), שבהם נהרגו עשרות עד מאות אלפי ארמנים. אירועים אלה הגבינו את המתח בין הארמנים לשלטון והכו בהתעוררות פוליטית בארמנים.
ב-1908 עלתה תנועת "הטורקים הצעירים" לשלטון. חלק ממנה אימץ אידאולוגיה של טורקיפיקציה (להפוך את המדינה לטורקית יותר). רעיונות אלו הגבילו את מקומם של המיעוטים, והיו בסיס למדיניות של הדרה ואלימות.
במהלך המלחמה הגדילה הממשלה העות'מאנית את המאמץ להשתלט על אזורים ולהבטיח אספקה צבאית. חלק מהמפקדים טענו שהארמנים מהווים סיכון לביטחון ומאשימים אותם בקשר עם רוסיה. התמיכה הזעירה של חלק מהארמנים ברוסים שימשה כעילה מדינית להסרתם מאזורים מסוימים.
האירועים נפתחים ב-24 באפריל 1915, כשבאותו לילה נעצרו ונגרשו אנשי מובילים ארמנים באיסטנבול. חיסול ההנהגה החליש את יכולת ההתארגנות של הקהילה.
בוואן פרצו קרבות ומצור שבו חלקים מהקהילה הארמנית התגוננו. לאחר מכן החלה מדיניות גירוש רחבה יותר, גם מאזורים מרוחקים מהחזית.
הממשלה העות'מאנית העבירה חוקים שמנעו חופש תנועה או ביטחון לארמנים, והחל תהליך של גירוש המונים. הגירושים אורגנו לעתים על ידי משטרה ויחידות מיוחדות ("ארגון מיוחד", Teşkilat-i Mahsusa), וכמה מאות אלפי אנשים הועברו בשיירות לדרום ולאזורים מדבריים.
המגורשים הוצעדו בתנאים קשים, לעתים ללא מזון ומים. רבים מתו מהרעב, מהתשישות או מפשיטות ונקלעו לתקיפות בדרך. מי שרכושו ננטש, המדינה נהגה בחקיקה של "רכוש נטוש" שתפסה את נכסיהם.
נדווחו מקרי טבח רב־מספרי, אלימות מינית ורציחות שיטתיות. חלק מהקורבנות הושמו במחנות שבהם רבים מתו.
ההערכות שונות: רבות מההשערות נעות בין כ-600,000 ל־1.5 מיליון קורבנות. הערכות רבות של חוקרים וממשלות רואות כמספר המקובל מיליון עד מיליון וחצי. יש חילוקי דעות פוליטיות על המספרים ועל ההגדרה המשפטית של האירועים.
בעוד שמעצמות ותרבויות שונות תיעדו והגיבו בזעזוע, המערב לא ביטל את תקיפות המלחמה שתמכו בטורקיה זמן מה. לאחר המלחמה נערכו משפטים פנימיים ובינלאומיים נגד חלק מהאחראים; כמה מהמנהיגים העות'מאניים נמלטו או נרצחו לאחר מכן.
באותה תקופה גם אשורים ויוונים פונטים סבלו מטיהורים ואלימות. חלק מהחוקרים רואים בכך תקופה של רדיפה נגד קבוצות נוצריות באימפריה.
הארמנים מציינים כל שנה את יום הזיכרון ב־24 באפריל. לאורך המאה ה־20 ותחילת ה־21 גברה ההכרה הבינלאומית. חלק מהמדינות וארגונים בינלאומיים מכירים בכך כרצח עם (ג'נוסייד); טורקיה הרשמית מתנגדת למונח זה וטוענת לסיבות אחרות כמו מגפות או אובדן בזמן מלחמה.
אירועים אלה משפיעים עד היום על יחסי טורקיה עם ארמניה ועל פוליטיקה בינלאומית. הדיון ההיסטורי והמשפטי סביב ההגדרה, מספר הקורבנות והאחריות ממשיך להיות פעיל.
- בנפרד מהארמנים, גם אשורים ויוונים פונטים נפגעו באותה תקופה.
- ארגוני סיוע בינלאומיים פעלו לעזורית לפליטים ויתומים.
- חלק מהחוקרים ומדינות רבות מכירות ברצח העם כרצח עם; טורקיה מתנגדת להכרה זו.
ב־24 באפריל מציינים הארמנים ברחבי העולם את זיכרון הנספים.
לפני יותר ממאה שנה, בזמן מלחמת העולם הראשונה, רבים מהארמנים שנמצאו בשטחי האימפריה העות'מאנית סבלו מאוד. הממשל ולחלקים מהחברה הטורקית החליטו להעביר אותם ממקומות מגוריהם.
הארמנים הוכרחו לעזוב את הבתים. הם הובלו בשיירות ארוכות ושמיעטו להם מזון ומים. הרבה אנשים מתו בדרך. אחרים נשלחו למחנות קשים.
היו מתחים פוליטיים וחבורות שרצו שטח ואת השליטה. תכונות של שנאה והסתייגות משוני הדת והמוצא הזה הובילו לפעולות קשות נגד הארמנים.
אין מספר מדויק. הערכות אומרות שמאות אלפים עד למעל מיליון אנשים נהרגו או מתו.
גם קבוצות נוספות של נוצרים, כמו האשורים והיוונים, נפגעו באותה תקופה.
אנשים וארגונים בעולם שלחו עזרה לפליטים וליתומים. הארמנים זוכרים את האירועים האלה בכל שנה ב־24 באפריל.
האירועים מזכירים למה חשוב שלא לשנוא קבוצות אחרות. היסטוריה קשה זו מלמדת על האחריות להגן על אנשים תמימים ולזכור את קורבנות העבר.
תגובות גולשים