רצח חנית קיקוס

"רצח חנית קיקוס" עוסק בהיעלמותה, באונס (כפייה למגע מיני) וברציחתה של חנית קיקוס, נערה כבת 17 מאופקים, ב-10 ביוני 1993. החשוד המרכזי היה סלימאן אל-עביד, בדואי כבן 40 מרהט. הוא הורשע באונס ובהרשעה שנדונה בסוף גם כרצח, ונגזרו עליו עונשי מאסר קשים.

ב-10 ביוני 1993 יצאה חנית מביתה כדי להגיע למסיבת יום הולדת בבאר שבע. היא נצפתה אחרונה בטרמפיאדה של אופקים בערב, ואז נעלמה. שמונה ימים מאוחר יותר, ב-18 ביוני, נעצר סלימאן אל-עביד בעקבות עדות של נהג משאית שפנה למשטרה לאחר ששמע שיחה עם אל-עביד.

הנהג סיפר כי ביום ההיעלמות מצא את אל-עביד יושב במכונית במקום עבודתו במטמנה. כששוחחו, אל-עביד דיבר על אישה בצריף השומר. לאחר גילוי היעלמותה של חנית, חשב הנהג שזהו הנושא שהוזכר, ודיווח למשטרה. גם שומר המזבלה הכחיש את הדברים.

המשטרה הכניסה מדובב לתא המעצר של אל-עביד. מדובב הוא אדם ששוחח עם החשוד כשהמשטרה מקליטה או מאזינה. בשיחה זו, לפי המשטרה, אמר אל-עביד שהוא אנס את חנית, חנק אותה והשליך את גופתה בקרבת כביש. בהמשך הוא הודה גם בחקירות, אך באזורים אחרים טען כי הודאותיו היו שקריות.

אל-עביד הורשע בבית המשפט המחוזי באונס וברצח, והוא ערער. ב-10 ביוני 1995 נמצאו שרידי גופתה של חנית בפועל בבור ניקוז רחוק מהמקומות שאותם ציין אל-עביד. הפרשה הוחזרה למשפט חוזר, והוא הורשע שוב למרות שלא נמצא קשר ישיר בינו לבין מקום מציאת הגופה.

בית המשפט העליון זיכה אותו בתחילה מהרצח אך השאיר את הרשעת האונס בעינה. בעקבות ביקורת ציבורית ומשפטית, ההרשעה נדונה מחדש בהרכב מורחב של תשעה שופטים. בהרכב זה הוא הורשע גם ברצח ונגזרו עליו מאסר עולם.

המקרה הפך לתקדים חשוב בדיני הראיות בישראל, בעיקר בשאלה מתי אפשר להרשיע רק על סמך הודאה. החוק דורש שלא לסמוך על הודאה בלבד, אלא שיהיה "דבר מה נוסף", ראיה או פרט שמחזק את ההודאה. בתי המשפט דנו מה מייצג "דבר מה נוסף" ומה משקלו הראייתי, במיוחד כשהודאות כוללות סתירות וטעויות במיקומי קבורה.

ב-2006 ביקש אל-עביד משפט חוזר, בטענה שהמשטרה התעלמה מעדויות ותשובות לגבי דרך הגעתה של חנית לטרמפיאדה. משפחת קיקוס תמכה בבקשה בחלקה, מתוך רצון להבין את האמת. ב-2008 ביקש שר המשפטים חוות דעת ממרים בן-פורת, ששקלה את הראיות והגיעה למסקנה שאשמתו של אל-עביד הוכחה, אם כי ציינה נסיבות מקלות כגון פיגור שכלי גבולי ומאסר שכבר ריצה.

על בסיס המלצות אלה קוצר עונשו של אל-עביד בשנת 2009 מ-33 ל-27 שנות מאסר. משפחת קיקוס הביעה הקלה על קיצור העונש, אם כי בנו של האב טען שברור לו שאל-עביד אינו הרוצח. ב-2015 נדחתה בקשתו למשפט חוזר, וב-17 ביוני 2020 שוחרר אל-עביד מהכלא.

בשנת 1994 כתב רוני אחיאל את השיר "חנית" כביטוי לתקווה למציאתה. הזמר אוריאל שלומי שר את השיר לפי בקשת המשפחה, ולימים הוציא אלבום בשם "אם את שומעת תעני". בעיר אופקים נקרא רחוב על שמה של חנית.

חנית קיקוס הייתה נערה כבת 17 מאופקים. היא נעלמה ב-10 ביוני 1993.

כמה ימים אחרי ההיעלמות נעצר גבר בשם סלימאן אל-עביד. נהג שהכיר את המקום דיווח למשטרה.

המשטרה שמעה שיחה עם אל-עביד בתא המעצר. מדובב הוא אדם שעזר למשטרה להקליט שיחה. לפי השיחה, אל-עביד אמר שהוא הכה וחנק את חנית. הוא גם דיבר על המקום שבו זרק את גופתה. אחר כך הוא אמר דברים סותרים.

בית המשפט הרשיע את אל-עביד באונס. בהמשך הוא הורשע גם ברצח.
ב-1995 נמצאה גופתה של חנית בבור ניקוז במקום אחר. המשפטים דנו הרבה האם ההודאה מספיקה להרשעה. הודאה היא כשאדם אומר שהוא עשה משהו.

הודו על עונש: ב-2009 קוצר עונשו של אל-עביד ל-27 שנים. ב-2020 הוא שוחרר.

בשנת 1994 נכתב שיר בשם "חנית". השיר מבטא תקווה. בעיר אופקים יש רחוב על שמה.